ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 21 · פסוק 21

רש"י ד"ה כל איש אשר בו מום, לרבות שאר מומין. ע"כ. והנה הכתוב מפרט י"ב מומים, ואחר כל אלה מרבה את כל היתר. ואף־על־פי שזוהי דרשה ב"תורת כהנים", קשה לי להבין, לשם מה כל כך הרבה דוגמאות, אם לבסוף מרבים "שאר". (פ' אמור תשס"ב) וראה מש"כ למעלה (ריש פסוק כ). הערת ר' חזקי פוקס שי': דבר זה מפורש בגמרא במסכת בכורות (מג ע"ב). הגמרא שם מביאה את דרשת חז"ל ושואלת: "מאי איכא בין מומא לשאינו שווה בזרעו של אהרן?", כלומר מה ההפרש שיש בין מום הנזכר במפורש בכתוב כפוסל לבין שאר המומים המרובים בדרשה. משיבה הגמרא: "איכא משום אחולי עבודה, מומא מחיל עבודה, דכתיב 'מום בו ולא יחלל', שאינו שווה בזרעו של אהרן, לא מחיל עבודה". כלומר הנפקא מינה היא לגבי דין דיעבד - לגבי המומים המפורשים בכתוב, אם עבר בעל מום ועשה עבודה - עבודתו פסולה; אבל בעלי המומים שהתרבו בדרשה, אם עבר אחד מהם ועשה עבודה - בדיעבד עבודתו כשרה.

רש"י ד"ה לחם אלהיו, כל מאכל קרוי לחם. ע"כ. ולכאורה אין זה אלא חזרה על מה שכתב למעלה (פסוק יז). (פ' אמור תשנ"ח)

וראה "שפתי חכמים" (אות ט) המנסה להסביר את ההבדל הקטן בלשון רש"י בשני המקומות הללו. (פ' אמור תשנ"ט, מלון גולדן טוליפ, ים המלח) הערת ר' זאב נוימן שי': והגרצ"י קוק כתב: נראה שהוא שייך לפסוק כב, שאף על פי שכבר פירש כן לעיל משמיענו כאן שכל מאכל, גם של קדשים קלים, קרוי לחם, או שהוא קאי בפסוק כא ומפרש בו שכל מאכל קרוי לחם כמו שזה מתבאר אחר כך מתוך פסוק כב.