ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 25 · פסוק 7

רש"י ד"ה מִלאים, על שם שעושין להם בזהב מושב וכו'. ד"ה לאפד ולחשן, אבני השהם לאפוד, ואבני המלואים לחשן. ע"כ. וקשה לי, והרי מושב כזה היו צריכים לעשות גם לכל אחת משתי אבני השהם שבאפוד, ואין כאן אפוא פתרון לשאלה, למה פעם ציון סוג האבן (שהם) ופעם שם כולל לסוגי אבן שונים. ולא עוד, אלא - כיצד ידעו אלו אבנים צריך להביא, והרי עדיין לא ידעו את האמור להלן (כח, יז-כ) בקשר לעשיית חושן המשפט. ואולי צריך לומר שהוזמנו להביא אבנים טובות, ומשה רבנו ע"ה או בצלאל יבחרו באבנים המתאימות לציווי, ומעין זה יש לפרש באשר לדרישה לתרומת בשמים (ו) והאמור להלן (ל, כב ואילך) לעניין הקטורת. (פ' תרומה תשס"ה) וראה "לפשוטו של רש"י" שכתב: האפוד והחושן היו משובצים באבנים. דוק ותמצא שרק אצל אבני החושן נאמר: "מלואים" (להלן כח, יז; שם, כ; לט, י; שם, יג) ולהלן (כח, כ ד"ה במלואותם) כתב רש"י: כשיעור מלוי עביין של אבנים יהיה עומק המשבצות - לא פחות ולא יותר. אבל אצל אבני האפוד נאמר "מוסבות משבצות זהב" (כח, יא), ורש"י שם מבאר: מוקפות האבנים משבצות זהב וכו' נמצאת המשבצת סובבת את האבן סביב. נראה מדברי רש"י שאצל החושן האבנים היו בדיוק בעומק המשבצת, לא פחות ולא יותר, ולכן נקראו "אבני מלואים". אבל באפוד - האבנים בלטו מעל המשבצות, ורק בחלקן היו משוקעות במשבצות.