"אמֹר אל אלעזר... וירם את המחתֹת... ואת האש זרה הלאה". לכאורה צריך לומר שהציווי באשר למחתות מופנה אל אלעזר, ואילו זה באשר לזריית האש מופנה אל משה רבנו ע"ה. (פ' קרח תשמ"ז)
קריאה במקור
ברכת אשר על התורה · במדבר · פרק 17 · פסוק 2
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
וראה 'אור החיים' הק', לפיו הו"ו באה לקשור ציווי זה אל קודמו. (פ' קרח תשמ"ח)
וכבר פירש־תרגם כך אונקלוס - שני הציוויים מופנים אל אלעזר, ויתכן שגם רש"י סובר כך, ראה ד"ה ואת האש, אך לפי זה קשה, למה אינו אומר "יזרה", ביו"ד. (פ' קרח תשמ"ט)
כלומר המעבר בין דיבור בלתי־ישיר לציווי נשאר קשה. (פ' קרח תשנ"ב)
רש"י ד"ה כי קדשו, המחתות, ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת. ע"כ. קצת קשה לי: (א) אף אם לא לעבודה זרה שימשו המחתות, בוודאי לא לעבודתו יתברך שמשו, ולמה אפוא יקדשו? (ב) לא ידעתי, מדוע קדושת המחתות הצריכה לזרות את האש? (פ' קרח תשמ"ט, תשס"ד) באשר לשאלה (א). לפי רש"י כיון שהקדישו את המחתות לשם שמים, קודם שעברו העבירה, הגם שבאיסור באו, מכל מקום קדושה יש בהם, וכן דעת הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש ט, יד) שכלים שהשתמשו בהם לשם שמים מחוץ לבית המקדש באיסור - חייבים בגניזה. וראה רמב"ן ו"אור החיים" הק' לפסוק ג.
ולכאורה יש כאן בעיית תחביר, שהיה צריך להקדים "כי קדשו" לפני "ואת האש זרה הלאה", כלומר אילו אמר כאן, סרס המקרא ופרשהו, הכל היה שפיר, אך השאלה היא, מי ומתי רשאים לומר "סרס" וכו'. וראה מה שכתבתי להלן (יט, ז). (פ' חקת תש"ס) על סרוס המקרא ראה מש"כ בספר ויקרא (א, טו).
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Birkat Asher, Asher Vasertil, Jerusalem 2010-2012
- רישיון המהדורה
- CC-BY
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL01
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 997cd491a4f15892709ecc143a3430787c61302853f261dfa41e376d9db97425