ברכת אשר על התורה · במדבר · פרק 5 · פסוק 2

רש"י ד"ה צו את בני ישראל וגו'. בריש פרשת צו (ויקרא ו, ב ד"ה צו את אהרן) מביא רש"י את דברי "תורת כהנים" - "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות; אמר רבי שמעון - ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון־כיס". מסתבר שיש משום חסרון־כיס בשילוח כפוי מן המחנה (ולדורות - מן הישוב) למשך זמן לא קצוב, אך קצת קשה: למה אין רש"י מזכיר שם גם פסוק זה? (פ' נשא תשמ"ג, תש"ן)

ועתה קשה לי: כיצד מתיישבים דברי רש"י: "...ושמונה פרשיות נאמרו בו ביום" עם דבריו בריש פרשת בהר - "כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני"? (פ' נשא תש"ס)

אך אולי יש להבחין בין אמירת התורה למשה רבנו ע"ה ובין אמירתה על ידו לבני ישראל, וכך אפשר להבחין כאן, כלומר כאן מדובר באמירת הפרשה לבני ישראל. (פ' נשא תשס"ג)

רש"י ד"ה וישלחו מן המחנה, שלוש מחנות היו וכו'. ראה רמב"ן על אתר "והיא מצוה נוהגת מיד ולדורות". וראה רמב"ם (הלכות בית הבחירה ז, יא-כג והלכות ביאת המקדש ג, א-ט). והשווה רש"י להלן (יט, ז ד"ה אל המחנה). (פ' נשא תשנ"ה, תשנ"ט)

רש"י ד"ה טמא לנפש, דמסאב לטמי נפשא דאנשא; אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי וכו'. ברור שרש"י בא לפרש את תרגום אונקלוס, ועל פיו - את כתובנו. וראה רא"ם כמובא ב"שפתי חכמים" (אות ש). ולהלן (ט, ו) אין רש"י אומר מאומה. על כל פנים כוונת רש"י ללמדנו שמדובר באב הטומאה - מי שנטמא על ידי נגיעה במת או בחלק ממנו, אבל מי שנטמא בנבילה למשל, לא שייך בו דין זה, שהרי הוא רק ראשון לטומאה. (פ' נשא תשמ"ב, תשמ"ט, תשנ"ו, תשנ"ט) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: ללמדני ש"טמי" באונקלוס, אינו לשון טומאה, אלא לשון עצמות.