ברכת אשר על התורה · במדבר · פרק 29 · פסוק 36

רש"י ד"ה פר אחד איל אחד, ...ובמדרש רבי תנחומא, לימדה תורה דרך ארץ, שמי שיש לו אכסנאי, יום ראשון מאכילו פטומות, למחר מאכילו דגים וכו'. מסתבר שלשון "למדה תורה דרך ארץ" אינו בא לומר שכך צריך לנהוג, חרף לשון "יאכילנו", אלא צילום המציאות (-דרך ארץ) הוא זה. כלומר כך הוא דרך העולם, אבל אין כל חובה לנהוג כן, וקצת תמוה שאין רש"י אומר משהו על השלילה שבדבר, או על החיוב לעשות טוב מזה. ראיתי מפרשי רש"י ומדרש תנחומא שבידי ולא נחה דעתי. (פ' פינחס תשמ"ז, תשנ"ב, תשנ"ט) על שאלה זו השיב רבי חיים קמיל, ראש ישיבת אופקים, בגליון ה' של הקובץ "משולחן מלכים" (עמ' קפג), וכך כתב: וכי זהו דרך ארץ, הזוהי הנהגה הרצויה על פי התורה - להיות פוחת והולך בכיבוד האורח?! אכן למדתנו תורה דרך ארץ, להיות פוחת והולך. הסיבה למעט בכבודו של האורח נובעת מפני שאינו אורח כבר. ככל שמתארך זמן אירוחו נעשה יותר ויותר כבן בית ולפיכך נוהגים עמו כאחד מאנשי הבית, וזהו דרך ארץ, לתת לפני האורח את ההרגשה שהינו כבן בית. ע"כ. ובאופן אחר השיב ר' שמואל עמנואל שי': דומה שלגבי מארח בעל אמצעים זו אכן לא הדרך ארץ הרצויה. אבל מה יעשה מארח בעל אמצעים מצומצמים, שאין באפשרותו לתת לאכסנאי כל יום פטומות? לגביו קיימת אפשרות לתת כל יום דגים או בשר בהמה, דהיינו מאכלים במחיר ממוצע. המעלה של הדרך המוצעת על ידי רבי תנחומא היא שהמארח נותן כל יום מאכל בדרגה המירבית שהוא יכול לתת באותו היום.