ברכת אשר על התורה · ויקרא · פרק 7 · פסוק 16

רש"י ד"ה ואם נדר או נדבה, שלא הביאה על הודאה של נס וכו'. ראה מה שכתבתי למעלה (פסוק יב). (פ' צו תשס"ה)

רש"י ד"ה וממחרת והנותר ממנו, בראשון יאכל. וא"ו זו יתירה היא ויש כמוה הרבה במקרא, כגון "ואלה בני צבעון ואיה וענה" (בראשית לו, כד), "תת וקדש וצבא מרמס" (דניאל ח, יג). ע"כ. מסתבר שרש"י מבין פשוטו של מקרא כך: ...ביום הקריבו את זבחו יאכל, וממחרת הנותר ממנו יאכל. כלומר הוא"ו של "והנותר" היא המיותרת, ופירוש הכתוב הוא, שעיקר מצוותו של הקרבן הוא "ביום הקריבו את זבחו יאכל", ואם נותר ממנו - יֵאָכֵל גם למחרת. וזה עולה יפה גם עם טעמי המקרא. אך קצת תמוה שרש"י מביא את הדוגמא השנייה דווקא מספר דניאל, אף כי מדגיש שכמוה "הרבה במקרא". (פ' צו תשמ"ט) באשר למובאות ראה "דיוקי רש"י" (עמ' קיח) שנדרש לזה (הראני ר' חזקי פוקס שי').

וראה אונקלוס המתרגם את המ"ם בבי"ת. ומשמע שכוונתו דלא כרש"י ש"וא"ו יתרה היא", אלא ש"והנותר" הוא פירוש ל"וממחרת", דהיינו: השלמים צריכים להאכל ביום השני ("ממחרת"), ובאיזה אופן יאכלו ביום השני? רק אם נותר מן הבשר במקרה ("והנותר ממנו יאכל"), מותר לאכלו ביום השני, מכל מקום אין להשאיר בכוונה תחילה. וכן הוא ברמב"ן. (פ' צו תשס"ה)