ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 38 · פסוק 8

רש"י ד"ה במראת הצובאת, ...והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה וכו'. דומה שהקב"ה לימד כאן את משה שלא תמיד האפשרות להשתמש בכלי־במכשיר לרעה היא הפוסלת אותו והופכת אותו למתועב, אבל עצם השימוש הוא הקובע. (פ' ויקהל־ פקודי תשמ"ח)

עצם הבאת נדבות על ידי הנשים היתה לכאורה צריכה להיות פרובלמטית (בעייתית), גם לגבי זהב העגל וגם כאן, שהרי מה שקנתה אישה, קנה בעלה, אבל לא ראיתי מי שיעיר לזה. וצריך לומר שמדובר בנכסים שהכניסו הנשים לבעליהן עם נשואיהן (נכסי מלוג, שהם בשימוש הבעל רק ל"פירות", אבל אינו יכול להוציאם מרשותה). (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ט) הערת ר' גרשון באס שי': ראה ר"ע ספורנו שכתב שעם הנשים המתנדבות באו האנשים שלהן להסכים בנדבה, כדי שיקבלו הגבאים מהן. וראה גם "פנים יפות" (למעלה לה, כב) שכתב: ויבואו האנשים על הנשים וגו'. ...קיימא לן דאין אשה יכולה למכור בלא רשות בעלה, וכן אין איש יכול למכור תכשיטי אשתו, לכך צריכים להביאו שניהם, כדאיתא באבן העזר (סימן פה ו־פח), ...אלא שעיקר ההקדש היה מן הנשים שהתכשיטין קנוין להן בחיי בעליהן, אלא שצריך גם כן רשות הבעל, ...והיינו דכתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו" (לה, כה), היינו שהקדישו מעשה ידיהן אף־על־גב דמעשה ידיהן לבעל, היינו מדרבנן, שתיקנו מעשה ידיהן תחת מזונות (כתובות נח ע"ב), אבל באותה שעה עדיין לא היה התקנה. ובספר "יקרא דאורייתא" (עמ' תקכד) הביאו בשם האדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת" (רבי אברהם מרדכי אלתר זצ"ל) שכיון שבמדבר הבעל לא היה צריך לפרנס את אשתו, שהרי ירד המן, אם־כן מעשה ידיה נשארו שלה ושפיר יכלה להביאו למשכן.