ברכת אשר על התורה · בראשית · פרק 38 · פסוק 16

"ויט אליה אל הדרך" וגו'. מפשוטו של מקרא נראה כאלו זה דבר רגיל, ורק בפס' כג יש ביטוי שלילי לענין זה - "פן נהיה לבוז", וראה שם רש"י: יתפרסם הדבר ויהיה גנאי, ע"כ. ולא ברור אם בוז־גנאי זה הוא עצם המעשה או הפלונטר בתשלום שכרה... וראה דברי ר' שמואל בר נחמני (סוטה י ע"א): כשתבעה (יהודה) אמר לה, שמא נכרית את? אמרה ליה, גיורת אני. שמא אשת איש את? אמרה ליה פנויה אני. שמא קיבל בך אביך קידושין? אמרה ליה יתומה אני. שמא טמאה את? אמרה ליה טהורה אני. כלו' אין כאן כל איסור. ואולם הפייטן בנימין (סליחות לצום גדליה "הורית דרך תשובה") כותב בפשטות: "סרח גור יהודה בקדשה היא בעינים, עונו הודה והכרעתו לצדק בכף מאזנים", והוא לפי פשוטו של מקרא שאין ההליכה אל קדשה דבר ראוי. (עשי"ת תשנ"ז)

והנה אף כי לא מצאתי כאן הסתייגות מפורשת מעצם המעשה, ראיתי שאכן רש"י מסתייג, ראה להלן (מט, ח ד"ה יהודה אתה יודוך אחיך): "התחיל יהודה נסוג לאחוריו, שלא יוכיחנו על מעשה תמר", והרי ברור שלעניינו הכוונה, ודברי תורה עניים במקום אחד וכו'. (פ' ויחי תש"ס)

ועתה מצאתי שעוד בשנת תשמ"ח ציינתי לי: ראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" (טו וטז) והמובא בשפתי חכמים (אות ש). ואולם הדברים נראים מאד מאולצים, פרט לתשובה האחרונה - שחשבה לכותית, ואז איסור קדשה הוא דרבנן בלבד. וראה גם מה שכתבתי להלן (יח וכג). (פ' וישב תשס"א)

אך מאידך גיסא ראה דברי רש"י להלן (יח ד"ה ותהר) "...צדיקים כמותו" כלומר מעשה זה לא גרע מצדקותו. (פ' וישב תשס"ה) ור' גם למעלה (יד).

"...ואמרת מה תתן לי" - תרגום אונקלוס תמוה בעיני. (פ' וישלח תשנ"ג)