ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 3 · פסוק 18

"ושמעו לקלך". וראה להלן (ד, א) "ולא ישמעו בקלי", וראה שם פסוק ח "ולא ישמעו לקל האת הראשון". (פ' שמות תש"ן)

רש"י ד"ה ושמעו לקלך, ...סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף וכו'. בחומש "תורת חיים" העירו (הערה 96): בשמות רבה (ג, ח), רק: "מיוסף", ומסתבר, כי לא מצינו ביעקב מפורש שאמר לשון זה, אלא מצינו ביוסף שאמר זה פעמיים (בראשית נ, כד-כה) ומפרשים שאמר מה ששמע מאביו. עיין רמב"ן וחזקוני. (פ' שמות תשנ"ב)

וראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" על אתר שכתב: ויש מקשים שלא מצינו שאמר יעקב לשון זה דפקוד יפקוד, ולמאי דפירש רש"י בפרשת ויחי, ניחא. ע"כ. ולא מצאתי רש"י זה בפרשת ויחי. וכן ראה "שפתי חכמים" (אות ט). (פ' שמות תשנ"ו)

"אלהי העבריים". ולא "אלהי ישראל" כדלהלן (ה, א), ולא ידעתי מה טעם שינו משה ואהרן מלשון הציווי. (פ' שמות תשנ"ג) וראה מש"כ שם.

רש"י ד"ה נקרה עלינו, לשון מקרה וכן וכו'. ולא ידעתי, מה הטעם באמירה זו ותליית הופעת ה' לישראל במקרה. וראה "שפתי חכמים" (אות י). ולפי ראב"ע על אתר שבה"א ובאל"ף הטעם אחד, הדבר פשוט. (פ' שמות תש"ן)

וראה ב"דעת מקרא" שהכוונה לומר לו למשה רבנו ע"ה לדבר עם פרעה לפי רמתו ולפי מושגיו, והשווה הלשון הנקוט אצל בלעם (במדבר כג, ג). (פ' שמות תשנ"א) וקדם לו "משכיל לדוד" וזו לשונו: כיון שדברים אלו נצטוה לאמרם לפרעה, לכך היו צריכין לומר לו בלשון שרגיל לשמוע, כפי מה שהיה לכל נביאים שלהם (ראה רש"י לויקרא א, א).

ההתפשרות על "חופשה" לשלושה ימים לשם הבאת קרבנות צריכה עיון. השליחות היא - יציאה ממצרים וכניסה לארץ ישראל (פרק ג: ח, י, יז). והנה עוד בתוך דברי השליחות מוזכרת היציאה לג' ימים לזבוח במדבר (יח), כאילו מעין תכסיס, שהרי מיד אחר כך (כ) נאמר "ישלח אתכם", ושילוח זה הוא שחרור מוחלט, שאם לא כן, מה לי שאילת זהב וכסף וכו'. ושוב מדובר ב"חופשה" (פרק ד: כג) - לגבי פרעה, וביציאה מוחלטת - לגבי העם (לא). "חופשה" - לגבי פרעה (פרק ה: א-ג), ושחרור - לגבי העם (פרק ו: א, ו-ח). והנה עתה (יא ו-יג) שילוח מוחלט גם לגבי פרעה, וכן גם עדות הכתוב (כז), וכן (פרק ז: ב, ד), אבל שוב "חופשה" (טז ו-כו; פרק ח: ד, טז, כא-כה). והנה ביטויים אמביוולנטיים (דו־משמעיים) לגבי פרעה (פרק ט: א-ב), ושוב רק "חופשה" (יג), ושמא גם זה וגם (טז-יז) אמביוולנטי? (כח ו־לה) - אינם ברורים, אבל (פרק י: ג) נראה שוב כמדבר ב"חופשה", והראיה (ז-יא). (כ) - אמביוולנטי. (כד-כה) - לכאורה "חופשה", אך (כו) רומז ליציאה מוחלטת. ושוב (פרק יא: א-ב) - יציאה, אך לא לפרעה, ואילו (ח) גם אצל פרעה. (פרק יב: יז, לא) צו גירוש מוחלט מפי פרעה, אבל הסיפא וכן (לב) אמביוולנטיים, ואילו (לג) לכאורה שוב מדבר ביציאה ממש. ובהמשך - (פרק יג: ג) יציאה שלמה (ח-ט) יציאה שלמה (יד-טז) יציאה שלמה (יז) אמביוולנטי. (פרק יד: ה) חופשה (יז) יציאה שלמה - סוף. (פ' יתרו תשמ"ט) על כך השיב הרב איתן שנדורפי שי' שהאיזכורים המתחלפים מבטאים את הבלבול שיצרו משה ואהרן בבית פרעה. לעומת זאת, בני ישראל ידעו שמדובר בשילוח מוחלט, מכל מקום שמרו הסוד (ראה ראב"ע הקצר יא, ד). מטרת הבלבול היתה לגרום למצרים לרדוף אחרי בני ישראל, ובכך לגרום להם עצמם להיות אחראים למפלתם המבישה (ראה דרשות הר"ן סוף דרוש יא). וראה מש"כ להלן (ה, א) באריכות.