ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 27 · פסוק 20

ושוב שאלה על בעלי הטעמים (?): כיצד זה שאין פרשה סתומה לפני פסוקנו, בשעה שכל יתר ה"ארורים" באים בפרשה סתומה משלהם? ומה גם שאין לכאורה כל קשר בין שני העניינים הנדונים בהם. (פ' כי־תבוא תשס"ב) טעם לחיבור זה הביא בעל "הכתב והקבלה" בשם הרב י' יודל זצ"ל הגאב"ד דקהלת סייני: אחד עשר ארורים על אחת עשרה פרטי עבירה, והם מכוונים כנגד אחד עשר שבטים. כנגד שבט שמעון לא כתב 'ארור', לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו, לכן לא רצה לקללו. כן פירש רש"י בפסוק כד משם רבי משה הדרשן. ויש לומר שכל 'ארור' נאמר כנגד אחד השבטים. וכיוון שכנגד שמעון לא נאמר 'ארור', לכן 'ארור' השישי נאמר כנגד ראובן שהוא השישי ללוי, והוא הראשון בעומדים על הר עיבל. וכיוון שעל ראובן נאמר: "וישכב את בלהה פילגש אביו" (בראשית לה, כב), ופירשו בו רבותינו שלא היתה שכיבה ממש אלא בלבל יצועי אביו, נמצא לא עשה בזה אלא הטיית משפט של בלהה, שהיא מרת לב משום היותה שפחה, והוא הוסיף צער על צערה. לכן נצטרפה עבירה זו עם הטיית משפט, להודיע כדעת חז"ל, שלא היתה שכיבה ממש, אלא היטה משפט האשה שרוחה קשה עליה, והונה אותה, והגדיל צערה. לכן נכלל "שוכב עם אשת אביו" בכלל "מטה משפט". טעם אחר מובא ברש"ר הירש על אתר: הארורים הראשונים בפסוקי טו-יח מכוונים לעבירות שבין אדם לחברו, והארורים האחרים בפסוקי כא-כג מכוונים לעבירות של עריות ובשחיתות דרך אדם. ונצטרפו שני הפסוקים: פסוק יט המדבר בעבירה שבין אדם לחברו, עם פסוק כ המדבר בעבירה של עריות, ללמד שלא יקל אדם בעריות, לומר: איני עושה במעשי רעה לאיש, ואדון אני לעצמי. כדעות שאומרים קצת אנשים בימינו. אלא, אחד העושה רעה לחברו ואחד העושה מעשה רע לקרובו, ואפילו לעצמו, בעל משחית הוא, וכזה כן זה עומד ב'ארור'. שכל המצוות ניתנו מרועה אחד, לטוב לנו כל הימים.