ברכת אשר על התורה · דברים · פרק 16 · פסוק 3

רש"י ד"ה כי בחפזון יצאת, ולא הספיק בצקך להחמיץ וכו'. קשה לי: והרי היה להם כל הלילה להחמיץ הבצק שכן רק למחרת יצאו, לאור היום, וכדברי רש"י לפסוק א. והאמת שכל העניין הזה אף פעם לא היה מחוור לי די הצורך. (פ' ראה תשנ"ו)

ויותר מזה קשה הוא, שהרי נצטוו לאכול את הפסח על מצות, כלומר אין המצות תוצאה של חפזון כי אם של ציווי ה' ברוך הוא. (פ' ראה תשס"ו) על שאלות אלו משיב בעל "שבלי הלקט" (סימן ריח עמ' 196): "פסח מצרים לא נצטוו על חמץ אלא לילה אחת". לכן, את העיסה, שהכינו כדי לאפות להם בדרך, כבר מותר היה להם לאפות חמץ, אלא שמחמת החיפזון לא הספיקה עיסתם להחמיץ. זכר לדבר נצטווינו לאכול מצה בפסח. נמצא, שקודם היציאה ממצרים אפו ישראל מצות כדי לאכול יחד עם הפסח, כפי שנצטוו. מלבד זאת, קודם היציאה הכינו עיסה נוספת כצדה לדרך, ואותה התכוונו לאפות חמץ - עיסה זו נאפתה לבסוף כמצה, כי לא הספיק בצקם להחמיץ כאמור. (ראה "הגדה שלמה" עמ' 196 ואילך. וראה מאמרו של הרב דני שוורץ "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?" בהגדת זכרון לאלקנה גובי הי"ד "לכתך אחרי במדבר" עמ' 184. הראני ר' גרשון באס שי') והוסיף ר' שמואל עמנואל שי': רש"ר הירש אומר שהבצק לא החמיץ בגלל תנועתם הבלתי־פוסקת של נושאי הבצק (כך מבואר כבר בספר שמות יב, לט. עיין שם).