ברכת אשר על התורה · שמות · פרק 2 · פסוק 10

"ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן". בשיחה עם אתי ועדו שי' עלתה השאלה, כיצד זה הסכים פרעה לגדל את משה בביתו, והרי בתו ידעה, כי "מילדי העברים זה" (ב, ו), ולא ידעתי תשובה. (פ' שמות תשמ"ז)

אותה השאלה שוב עלתה בשיחה עם יאיר שי' והוא טען כי שאלני כן לפני שנתיים, וכי אמרתי לו שכנראה בת פרעה שכנעה את אביה לקיים הנער. (פ' בא תשמ"ז) וכך לשון המדרש (שמות רבה א, כו): היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה היו הכל מוציאין אותו ומתאוים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עיניו מעליו. והיה פרעה נוטלו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול.

אור החיים הק' ד"ה ותקרא שמו וגו' ותאמר וגו', הנה תמצא שינוי בקריאת שם יצחק ויעקב והשבטים כי לכולם יקדים טעם השם ואחר כך השם, ביצחק - "כל השומע יצחק וגו' ותקרא שמו יצחק" (בראשית כא, ו)... בשבטים - "כי ראה ה'... ותקרא שמו ראובן" (שם כט, לב)... מה שאין כן בקריאת שמו של משה, הקדים הזכרת שמו ואחר כך טעם השם. ואולי כי האמהות היו בעלות רוח הקודש והיו משיגות בחינת השם, וקריאת השם היתה למה שהיו מכוונים בו, מה שאין כן קריאת שם משה - מגיד הכתוב כי לא השיגה לידע בחינת השם, כי שמו נפלאות יגיד וכו'. ושאלני שכני ר' יהודה גרינשפן שי' מיצחק ועוד יותר מראובן, ולפי שעה לא מצאתי תשובה. (פ' שמות תש"ס) וראה פירוש "אור בהיר" על "אור החיים" הק' (להרב ישעיה הלוי וייס, ברוקלין תשל"ג-תש"מ), שאמנם לא נאמר "ותקרא שמו יצחק" כמובא כאן, אלא "ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק" (בראשית כא, ג), אבל הכוונה שכאשר ילדתו שרה, אמרה: "כל השמע יצחק לי" (שם, ו), ואברהם קרא שמו יצחק בהיותו בן ח' ימים על פי הציווי האלקי בעקבות מה שאמרה שרה. ובאשר לראובן - אמנם סדר הכתוב (בראשית כט, לב) הפוך ממה שהביא "אור החיים" הק', אבל יתכן שכוונתו לומר כי בראובן כתוב "ותקרא שמו ראובן כי אמרה...", משמע שאמרה כבר טעם לקריאת השם לפני שקראה שמו ראובן.

רש"י ד"ה משיתהו, ...כגון משה, בנה, עשה וכו'. ותמוה שרש"י מביא כאן כדוגמא את השורש מ.ש.ה שהוא נושא חקירתו הממושכת. (פ' שמות תשמ"ז)

וראה כמו זה למעלה (בראשית מט, יט רש"י ד"ה גד גדוד יגודנו וכן שמות א, כ). (פ' שמות תשמ"ח)

ועתה קשה לי מה בין פירוש־תרגום אונקלוס "שחלתיה" שרש"י מביא בראש ולבין דבריו בהמשך "ואני אומר" וכו', והרי זה היינו הך! (פ' שמות תשס"ז) וראה "באר יצחק" שלפי אונקלוס "משיתיהו" כאן הוא לשון הוצאה. על כך מבאר מנחם בן סרוק שבדרך כלל הוא לשון הסרה וכאן תרגם אונקלוס לפי הענין ולא לפי הלשון. רש"י סובר לעומתו שתמיד "משיתיהו" בא מלשון הוצאה, ותרגומו של אונקלוס כאן הוא גם לפי הלשון ולא רק לפי הענין (הערת ר' חזקי פוקס שי').

והרי הערתו של הרב רפאל בנימין פוזן שי': במדרשי שמות נוהג אונקלוס להעתיק את השם העברי כצורתו. שיטה זו גורמת לעיתים אי בהירות לקוראי הארמית שבעבורם נכתב התרגום, כי לפי תרגומו אין כל קשר בין השם לפירושו, כבפסוקנו: "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" מתורגם "וּקְרָת שְׁמֵיהּ מֹשֶׁה וַאֲמַרַת אֲרֵי מִן מַיָּא שְׁחַלְתֵּיהּ". בלשון המקרא מובנת דרשת השם מֹשֶׁה מן הפועל "מְשִׁיתִהוּ", אבל בתרגום אונקלוס אין כל קשר בין השם מֹשֶׁה לבין הביאור "מִן מַיָּא שְׁחַלְתֵּיהּ". ודומה לו "על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם" (בראשית כא, לא) המתורגם "עַל כֵּן קְרָא לְאַתְרָא הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע אֲרֵי תַמָּן קַיִּימוּ תַּרְוֵיהוֹן". ועיין בדברי רמב"ן שם שכתב שמטרת התרגום המרכזית היא לפרש את הכתוב גם במחיר עירפול מדרש השם. חוסר הבהירות קיים בין בשמות מקומות ובין בשמות אנשים. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)