ברכת אשר על התורה · במדבר · פרק 25 · פסוק 13

"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם". וזה שהרג את הנפש, אינו פוסל אותו לכהונה, שהרי הרג קודם היותו כהן. כן נראה לעניות דעתי. (פ' פינחס תשנ"ז) וראה חזקוני לפסוק יב שכתב: בריתי שלום - דואג היה פן יפסיד כהונתו דאמרינן "כהן שהרג את הנפש - לא ישא את כפיו", עד שהבטיחו הקב"ה הואיל והרציחה לשם שמים היתה, כמו שמפרש והולך. ע"כ. והמלבי"ם לפסוק יב כתב: ומפני שאמרו שכהן שהרג את הנפש נפסל מעבודה הבטיח לו הכהונה. ע"כ. והרי תשובתו של הגאון הרב אפרים ביליצר בשו"ת "יד אפרים" (חלק אורח חיים סימן ה):<fj> הנני להשיב על הערתו היקרה שהעיר איך עביד פינחס עבודה בבית המשכן ומקדש, הלא קיימא לן "כהן שהרג את הנפש אפילו שוגג - לא ישא את כפיו" (עיין ב"שולחן ערוך" אורח חיים קכח, לה), וכל שכן לעבוד עבודה. עכ"ל.

(א) הנה עיין בהגהות מיימוניות (רמב"ם הלכות תפילה טו, ג סק"א) שכתב בשם ראבי"ה, דההיא דווקא בכהן שהרג את הנפש במפורסם להרוג, ובמפורסם שמועד לכך, וכן כתב רבנו שמחה (בעל "אור שמח") דלא איירו אלא בעומד במרדו. עיין שם. ואם כן לא קשה מפינחס.

(ב) עיין בתוספות (סנהדרין לה ע"ב ד"ה שנאמר) שהעלו בתירוצם דדווקא לנשיאת כפיים פסול הכהן, אבל לעבודה - כשר. עיין שם. מעתה שפיר היה כשר לעבודה וגם נשיאת כפים לא הוי רק חומרא בעלמא. ועוד: דכתבו בתירוץ השני, דשאני נשיאת כפיים, שהרג בידו, ו"אין קטיגור נעשה סניגור". עיין שם. וזה לא שייך בפינחס, דאדרבה, על ידי זה עצר המגיפה ולא היה קטיגור, רק סניגור. עיין שם.

ובאמת לא נמצא ברמב"ם שכהן פסול לעבודה בהרג נפש. ועוד: הלא בפירוש איתא בפרק ז דבכורות (משנה ז) - "אלו כשרין באדם ופסולין בבהמה וכו' ושהמית את האדם". עיין שם. הרי כשר לעבודה. יעויין שם ב"תוספות יום טוב" ודו"ק.

(ג) נראה לעניות דעתי דגזירת הכתוב היא, דכהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, אבל ישראל שהרג את הנפש ואחר כך נעשה כהן - מותר לישא כפיו, והיינו פינחס, שלא נתכהן עד שהרג לזמרי, אם כן בשעה שהיה כהן לא הרג את הנפש ושפיר מותר אפילו לישא כפיו. ע"כ.