ברכת אשר על התורה · בראשית · פרק 41 · פסוק 2

רש"י ד"ה יפות מראה, סימן הוא לימי שובע וכו'. ולא ידעתי למה רש"י צריך להקדים את פתרון החלום, לפני שיוסף יעשה כן. וכן הלאה רש"י ד"ה ותאכלנה, סימן שתהא כל שמחת השובע נשכחת וכו'. (פ' מקץ תשמ"ז)

ויפה ביאר בעל שפתי חכמים (אות ד), אלא שמקומם של הדברים בשעת הפתרון, ולא כאן. (פ' מקץ תשנ"ו)

ברש"י לפסוקים אלה בולט מספרם הרב של לשונות לעז, הרבה מעבר לשכיח, לעתים ללא כל הכרח, ואפילו פעמיים בזה אחר זה - השוה "בריאת" שיינ"ש גם בפס' ה וגם בפס' ז. והנה בדקתי ולא מצאתי בדפו"ר אלא לעז אחד, בפס' ז - שיינ"ש. ועם כל זה הושקע מרץ רב בביאור לעזים אלה, ר' למשל שפתי חכמים (אות ה), שם מקיש בעל שפתי חכמים מלשון לעז ללשה"ק, וזה לא נראה סביר. (פ' מקץ תשמ"ט, תשנ"ו, תשנ"ט)

(ג) "רעות מראה ודקות בשר". (ד) "רעות המראה ודקת הבשר (פרות)". (ו) "שבלים דקות". (ז) "השבלים הדקות". (יט) "ורקות בשר". (כ) "הפרות הרקות והרעות". (כג) "צנמות דקות". (כד) "השבלים הדקת". (כז) "הפרות הרקות והרעת, השבלים הרקת".

לעניין השינויים כתב ראב"ע (שמות כ, א) בפירושו הארוך: והכלל, כל דבר שנוי, כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים תמצא מלות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. (פ' מקץ תשס"ב) ורמב"ן בהקדמתו לתורה כתב: כל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה, הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמיזה בתיבות או בגימטריאות או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן או המשתנות בצורתן כגון הלפופות והעקומות וזולתן או בקוצי האותיות ובכתריהן... ומפני זה ספר־תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר פסול, כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ספר־תורה שיחסר בו ו"ו אחד ממלת אותם, שבאו מהם ל"ט מלאים בתורה, או שיכתוב הו"ו באחד משאר החסרים, וכן כיוצא בזה, אף על פי שאינו מעלה ואינו מוריד, כפי העולה במחשבה. וזהו הענין שהביא גדולי המקרא למנות מלא וחסר בכל התורה והמקרא, ולחבר ספרים במסורת, עד עזרא הסופר הנביא שנשתדל בזה.