לא תהיה קדשה וגו': לא אסר ולא ענש לא הפנויה שתזנה, ולא האיש הזונה עמה, כי לא היה זה מועיל, אבל צוה לצבור שישגיחו לבלתי תהיה אשה מופקרת, אבל בזכר אסר וענש גם את היחיד. והנה איסור הקדשה ראיה על איסור הזנות אע"פ שאיננו חמור כל כך כמשכב זכר. ועיקר המצוה להרבות הנישואין והבנים. והנה הזונה עם האשה אפשר שישאנה ויוליד, מה שאין כן בזכר. וטעם השמות קדשה וקדש הוא (ככתוב בנתה"ש) כי היה מנהג עובדי האלילים להפקיר עצמם לכבוד עצביהם, ומה שהיו מקבלין לאתנן היו מקדישים לאליליהם, ואולי נשאר שם קדשה וקדש גם למפקירים עצמם להנאתם להשתכר, בלי שיעשו זה לכבוד הגלולים, ונראה כי (כדעת תלמידי רמב"ם) חששה תורה שמא יעלה בלבם לעשות זה לכבוד אלהי ישראל, להפקיר עצמם ולהביא אתנניהם לביתו, ולפיכך הוסיפה ואסרה הבאת האתנן לבית ה'. ועל דבר תרגום אנקלוס עיין אוהב גר נתיב כ"ט.
קריאה במקור
שד"ל על דברים · פרק 23 · פסוק 18
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Shadal first edition, Padua 1871
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001969139
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 39a4c656235d42c849e4e1440e06632e517ff53afe6fd87f64394eaf0a481066