שד"ל על דברים · פרק 30 · פסוק 3

ושב ה' אלהיך את שבותך: מלת שבות או שבית במליצה הזאת השגורה בספרי הקדש איננה מלשון שביה וגלות, אלא משרש שוב, כמו לזות שפתים משרש לוז, וכוונת המליצה הזאת בכל מקום שהיא: החזרת האדם או הגוי למעמדו הראשון; וראיה לזה וה' שב את שבות איוב, ושם אין מקום לשביה וגלות, וכן ושבתי את שבותהן את שבות סדום ובנותיה, וסדום לא הלכה בגלות. גם מצאנו בשוב ה' את שיבת ציון, שהוא בלא ספק משרש שוב, לא משרש שבה. ואם יקשה עלינו היות ושב מבנין הקל, הנה מצאנו גם כן והשיבותי את שבות יהודה (ירמיה ל"ג ו'), כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה (שם שם י"א), ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון (שם מ"ט ו'), עתה אשיב את שבות בני עמון (שם מ"ט ו'), עתה אשיב את שבות יעקב (יחזקאל ל"ט כ"ה), בהפעיל. ואין להקשות: איך יאמר תחלה ישיב ה' אתכם למעמדכם הראשון, ואחר כן יאמר ורחמך? וכיוצא בזה בירמיה (כ"טי י"ד) ושבתי את שבותכם וקבצתי אתכם מכל הגוים - כי אמנם המקראות הללו על דרך כלל ופרט נאמרו: ושב ה' את שבותך כלומר ורחמך ושב וקבצך וגו'; ושבתי את שבותכם, כלומר וקבצתי אתכם וגו'.

ושב: ע' פירושי בירמיה כ"ט י"ד.