שד"ל על דברים · פרק 23 · פסוק 4

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה': אין הנשים בכלל, כי לשון ביאה בקהל לא יפול רק על הזכרים אשר בבואם בעם אחר יעשו בקרבו משפחה חדשה, מה שאין כן הנשים, כי משפחת אם אינה קרויה משפחה, על כן באיסור ההתחתנות בכלל אמר (יהושע כ"ג י"ב) והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם, וכן לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם (מלכים א' י"א), ענין המליצה הכפולה הזאת כענין והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם (בראשית ל"ד ט'). והנה איסור העמוני והמואבי הוא חומר שהחמיר עליהם הכתוב אפילו יתגיירו, וזה קנס על דבר אשר לא קדמו וגו', ושבעה עממים אסורים מכל צד אחרי היותם חייבים כליה, ושאר עמים כלם אסורים בגיותם ומותרים בהתגיירם, ושל עזרא לא התיהדו, ולא עזבו תועבותיהם, כי כן כתוב (עזרא ט' א') לא נבדלו העם ישראל והלוים מעמי הארצות כתועבותיהם משמע שאותם העמים (כלומר בנותם הנשואות לישראל) היו נוהגים עדיין בתועבותיהם. וגם מה שראינו שהיו הבנים מדברים חצי אשדודית, הוא עדות כי אמותם היו נוהגות כמנהגיהן, ולא למדו דרכי בעליהן, כי הדבור בשפה נכריה מורה השתררות והעדר השתוות לדרכי זולתו, וזה טעם להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו. - והנה לפי שטתי כמו שהעמונית מותרת, כן אפשר שגם הממזרת מותרת, וכבר אמרו (יבמות ע"ח) ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת: גם אפשר שלא תהיה מותרת, אלא שלא רצה הכתוב לומר בממזרים ואתם לא תבאו בהם, מפני היה הלשון מגונה, שהיה נראה כאילו הממזרים מרובים כל כך בישראל שהם קהל בפני עצמו.