שד"ל על דברים · פרק 23 · פסוק 21

לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך: הגוי המתישב בארץ ישראל נקרא גר, ומצוה להחיותו, ואינו עובד אלילים; אבל הנכרי אינו אלא הולך ובא לעשות סחורה, כגון לקנות תבואה ולהביאה בשאר ארצות, ואם היה רוצה לקנות בתנאי לשלם לאחר זמן בחזרתו (כגון שיתן משכון, על דרך והעבטת גוים רבים, שהכוונה במשכון) מותר לקחת ממנו נשך שהרי הוא משתכר בסחורתו, וכמו שהוא המשפט אצל כל האומות שהמלוה לוקח נשך בשכר מעותיו שהיו בטלות אצל הלוה. ולאחיך לא תשיך, כי לא היו ישראל אנשי מרכולת רק מִחְיָתָם בעבודת אדמתם, ואת היותר מוכרים לנכרים; והלוה לא היה לוה אלא מפני עניו, ככתוב אם כסף תלוה את עמי (שמות כ"ב כ"ד), וכי ימוך אחיך וגו' אל תקח מאתו נשך וגו' (ויקרא ל"ה ל"ו). והנה עכשו שהיהודי עוסק בסחורה נראה שמותר לקחת ממנו נשך, אך לא מן העני; וכן הנכרי אם הוא עושה סחורה מותר להשיך לו, ואם הוא עני אסור להלוות לו ברבית, כי אינו דומה לנכרי שדברה תורה, שהרי הוא יושב בקרבנו, והרי הוא כגר שאנו מצווים להחיותו, ואם חסה התורה על הגר המתישב בקרבנו, קל וחומר על הגוי שאנו תושבים בקרבו וקל וחומר ממצרי, שאמרה לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו.