שד"ל על דברים · פרק 27 · פסוק 10

כבר אמר למעלה ראה אנכי נותן לפניכם היו ברכה וקללה, ונתתה את הברכה על הר גריזים וכו'. ועתה אחר שסיים משנה התורה, כלו' זכירת המצות בקיצור, בא לכרות עמהם הברית על המצות ההן, והתחיל דרך הקדמה היום הזה ה' אלהיך מצוך, את ה' האמרת היום, וה' האמירך, שענינו עתה תבא אתו בברית לשמור מצותיו, וגם הוא אתך לקיים הבטחותיו, וקודם שיפרש הברכה והקללה צוה אותם על מה שיעשו כשיכנסו לארץ לחדש את הברית הזאת בארץ עצמה, והוא שיכתבו את המצות על האבנים לאות שהם מקבלין אותן עליהם לעשותן, ויבנו מזבח וישמחו שם לאות כי בשמחה הם באים בברית, ואח"כ הנשיא בהם (הוא יהושע) העומד במקום משה יקרא את הברכה והקללה. והנה כאן משה עצמו הביאם בברית שנ' אתם נצבים היום וגו' לעברך בברית, אנכי כורת את הברית הזאת, ואעפי"כ אין זו עיקר כאותה שכרת עמהם יהושע, כי כאן לא בנו המזבח ולא כתבו על האבנים, ולא אמרו הלוים ארור האיש, אבל מפני שלא היה משה עובר את הירדן הקדים ועשה מקצת המצוה, והניח ליהושע שיחזור וישלימה בבואם לארץ, ואמר ויצו משה וזקני ישראל, וכן אח"כ וידבר משה והכהנים הלוים, צירף עמו החשובים שבעם, כדי לעורר לב העם יותר לשמוע מפיו באימה וביראה הברכה והקללה שהוא עתיד לדבר באזניהם.