מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא: בשנה ההיא אינו חוזר אל תבואתך אלא אל מקצה ג' שנים (וכן דעת בעל הטעמים), כלומר מקצה ג' שנים בשנה ההיא בעצמה תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך; ולפי הפשט הוא הנשאר ממעשר שני שלא הספיק לאכלו בירושלים, מצוה לבערו בכל שנה שלישית ולתתו ללוי ולעני. המתינה לו תורה עד ג' שנים שיאכלהו הוא עצמו בירושלם, ומה שנשאר בשנה השלישית יצטרך לבערו ולא ימתין עוד. וזה טעם סמיכות והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, כי אע"פ שמצוה לאכול מעשר שני בירושלים, מכל מקום אין רע שישאיר ממנו להאכיל ללוי שבעירו עם שאר העניים. ועיין מה שכתבתי על כי תכלה לעשר (למטה כ"ו י"ב).
קריאה במקור
שד"ל על דברים · פרק 14 · פסוק 28
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Shadal first edition, Padua 1871
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001969139
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: 39a4c656235d42c849e4e1440e06632e517ff53afe6fd87f64394eaf0a481066