יוסף אבן יחיא על אסתר · פרק 1 · פסוק 3

בשנת שלש למלכו. ר״ל והדבר אשר נהיתה אז אשר רמזתי באומרו לעיל ויהי בימי וגו׳ הוא כי בשנת שלש למלכו עשה משתה. וזה כי בראותו שעברו שלש שני׳ אשר הניח לו ה׳ מכל אויביו מסביב. והמחזיק בדבר שלש שנים היא חזקה גמורה. באופן שהחשד פן יסירוהו מהמלוכ׳ חמק עבר מלבו. לכן בעבור השמחה ההיא עשה משתה.

לכל שריו ועבדיו. רוצה לומר שריו הקכ״ז מלכים מהקכ״ז מדינות. ועבדיו רוצה לומר עבדי כל אחד מהשרים הנזכרי׳ כי לכל מלך ושר מהם היה לו משנה אחד כמשפט המלכים והוא עשה המשתה למלכים ההם. ולמשנים שלהם אשר כלם יחד היו עבדיו.

חיל פרס ומדי רוצ׳ לומ׳ וכן עשה משתה לכל חיל פרס ומדי הפרתמים. והם העירונים והמיוחסים מכל עיר ועיר. ושרי המדינות לפניו רוצה לומר וכן עשה משתה לשרי המדינות מחיל פרס ומדי הנזכר כי לכל עיר מהם היה שר מושם על פי המלך אחשורוש. כי הקכ״ז המדינות הרחוקות היה להם מלכם אתם. ואחשורוש היה מלך המלכים עליהם. והיה משגיחם באמצעי על דרך הפועל אשר היו המלכים ההם. מה שפרס ומדי. היה המלך אחשורוש מלכם האמיתי והטבעי. אבל היה משגיחם ומכלכלם באמצעי על דרך הכלי. והם השרים המושמים בכל עיר ועיר לכלכלה בצדק ומשפט. ולכן מהמדינות הרחוקות קרא למשתה מלכיהם ומשניהם אבל ממדינת מלכותו העצמיית והוא פרס ומדי קרא גדולי כל עיר ועיר עם שריהם. וזהו אומרו ושרי המדינות לפניו. שרוצה לומר ממדינות פרס ומדי אשר היו לפניו ואצלו ועיניו תמיד עליהם. לאפוקי המדינות אשר לא היו לפניו והם הרחוקות.