העמק דבר על ויקרא · פרק 10 · פסוק 19

וידבר אהרן. בלשון עז. ולא משום שהשיב בקפידא ח״ו אלא משום שאמר הלכה. וד״ת נאמרים באימה וביראה כדבר הקב״ה למשה בלשון עז. וכדאיתא במכות די״א א׳ שד״ת נדבר בלשון עז:

הן היום הקריבו. העדה. במה שהביאו לאוהל מועד כלשון המקרא לעיל א׳ אל פתח א״מ יקריב אותו. וכן הרבה:

ותקראנה אותי כאלה. והענין דברור היה לאהרן שנו״א מתו על עון העגל כדכתיב בספר דברים ויתאנף ה׳ באהרן להשמידו. ורק תפלת משה הועיל שיהיו אלעזר ואיתמר בחיים והראה הקב״ה במיתת נו״א שלא נתכפר מעשה העגל לגמרי ומש״ה המיתם לפני אכילת החטאת שהוא גמר הכפרה כידוע דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וה״ז דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו לומר שאיני חפץ כעת בשימושך. דפשיטא שאין ד״א לאותו עבד למזוג באותה שעה כוס אחר לרבו. כך הראה הקב״ה בזה שאינו חפץ בעבודה זו דאכילת חטאת משום שלא יהי נשלם הכפרה. ואם מכ״מ אכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳. והנה הייטב היו״ד מודגש והיא זרה ללמדנו רגשות המדבר שדבר מעומק הלב הייטב זאת. וכמש״כ כ״פ על דגש זרה. [וכן משמעות הדגש בתיבת הראיתם בש״א י׳ כ״ד. ושם י״ז כ״ה.] והיינו שכתבנו לעיל הפי׳ וידום אהרן. שבלבו היה יודע מרת נפשו: