העמק דבר על ויקרא · פרק 11 · פסוק 14

למינה. בכמה עופות לא כתיב למינה אע״ג שיש כמה מינים באותו שם. כמו נשר שנקראים כמה מינים בזה השם גדולים וקטנים. ויש לדעת כי אדם הראשון בחכמת רוה״ק קרא שמות להברואים בלשה״ק לפי הבטתו באיזה פרט בפנימיות אותה בריה וקרא שמו ע״ש הפעולה. ונכלל כמה מינים משונים במראיהם ובכמה פרטים עד שבלשון אוה״ע וחכמי הטבע המה מינים נפרדים לגמרי בשם. ומכ״מ נכנסו בסוג א׳ בלשה״ק ע״ש אותה השתוות באותו דבר שנקראו משום זה אותו שם. ומש״ה באותה בריה שחלוקי המינים שבו המה תחת סוג א׳ גם בלשון ודעת חכמי הטבע לא כתיב בלשה״ק למינה. כמו שיש כמה מיני תרנגולים ונכנסים תחת שם א׳ ע״פ דעת חכמי הטבע. משא״כ במינים שע״פ חכמי הטבע המה נפרדים אלא בלשה״ק המה בסוג א׳ עפ״י הפרט שנקראו משום זה אותו שם. באלו כתיב למינו. ללמד דאע״ג שנראים לנו רחוקים מכ״מ כך שמו בלשה״ק. ויש ג״כ להיפך. שבלשה״ק המה נפרדים מחמת שמשונים באותו פרט וחכמי הטבע כוללים בסוג א׳. והיינו דאי׳ בחולין דס״ב תרננולא דאגמא אסירא דחזיני׳ דדריס. וא״כ ע״כ הוא נכלל בשם איזה עוף טמא שבתורה ולא בגדר תרנגול. אלא שחכמי הטבע חלקו את הפרטים לפי דעתם והכניסוהו תחת סוג תרנגול. עוד יש להבין שנוי הלשון למינו למינהו. והיה נראה לומר דלמינהו כולל שני סוגים נפרדים לעיני חכמי הטבע. והוא מרבה יותר מלשון למינו. וכן היה נראה לשון הברייתא שבת״כ והובא ברי״ף פא״ט. את כל ערב למינו. למינו זה הזרזיר. למינהו זה סנונית לבנה. אבל באמת ע״כ טה״ד הוא שהרי בעורב כתיב למינו. וכ״ה באמת בת״כ עם ק״א. למינו לרבות את הזרזיר למינו לרבות סנונית לבנה. אבל לא נתבאר איך נתרבו שני המינים מאותו רבוי. וע׳ מהרלב״ח שו״ת סי׳ ק״ה. ואני אומר דלמינהו משמע מיעוט ג״כ למינהו ולא אחר. כמו יאכלוהו ולא אחר. ובחולין דפ״ו א׳ וכסהו בעפר מיעוט הוא. מש״ה כל היכא דכתיב למינהו לא נתרבה בו אלא מין אחד. והיכא דכתיב למינו נתרבו שני מינים. אע״ג שלא נתבאר בת״כ בכל הכתובים אלא בעורב משום שהיה בקבלה דאלו שני מינים בכלל: