העמק דבר על ויקרא · פרק 10 · פסוק 14

ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה. כבר נתבאר בס׳ שמות כ״ט כ״ז. טעם שנוי השם שנקרא חזה התנופה ושוק התרומה. ועוד נתבאר בזה הספר ל״ה כ״ד יע״ש. ועוד לאלוה מלין. דבאמת אע״ג שמצות תנופה היה בשניהם מכ״מ היה שנוי ביניהם גם בטעם גם במעשה. דשוק הימין ניתן לכהנים מחלק בעלים תרומה לכהן כמו תרומה מתבואה. וכמו שביארנו לעיל ז׳ ל״ב. משא״כ החזה להיפך היה ראוי ליקרב עה״מ בכלל חלב אע״ג שהוא כשר לאכילה וכמו חלב האליה שבכבש. אלא שהמקום נתן לכהנים שכר ההקרבה. וכדתניא בת״כ במכילתא דמלואים הלכה ל״א טעם ע״ז משום שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה וכה״א מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם. ומש״ה באיל המלואים שהיה משה המקריב לא נתן שוק הימין משום שלא נהג בו מצות תרומה מישראל אלא לכהנים שהוא אהרן וזרעו. אבל חזה שהוא שכר הטורח ניתן למשה. ומהבדל הטעמים נשתנה גם מעשה התנופה. דהחזה היה ניטל מבית המטבחים עם החלבים כדאי׳ במנחות דס״ב והוא בפרש״י לעיל ז׳ ל׳. משום שהוא בכלל החלבים. שא״כ שוק הימין ניטל בפ״ע. ורק בשעת התנופה היו מונחים גם השוק על החלב ואח״כ היה ניטל השוק והחזה עדיין היה עם האימורים מניחים על יד כהן שלישי באופן שיהא החזה למטה והחלבים למעלה עד הקטרה כמבואר בסוגיא שם מרומיה דקראי. מש״ה נקרא חזה התנופה שעיקרו היה כמו אימרי התנופה. ושוק לא היה עיקרו אלא תרומה והתנופה לא היה בו אלא כרגע: