העמק דבר על ויקרא · פרק 27 · פסוק 11

בהמה טמאה. הוא בע״מ כפרש״י וכמבואר בת״כ וגמרא מנחות ר״פ י״ב דבבע״מ הכ״מ או אינו אלא בהמה טמאה ממש כשה״א ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמור כו׳. ועדיין לא נתבאר מנלן דמיירי רק בפסול בע״מ ולא בכל פסולי מזבח כמו רובע ונרבע ועוד ונראה דלשון אשר לא יקריבו וגו׳ משמע שהוא בלאו דלא יקריבו. [כמו דמפרש בשבת דס״ט אשר לא תעשינה עד שישגוג בלאו]. ואין אזהרה בלאו אלא בע״מ. ואפי׳ אתנן זונה ומחיר כלב דכתיב לא תביא. מכ״מ בלשון לא יקריבו לא כתיב אלא בבע״מ. הן אמת אי היינו יכולין לפרש טמאה ממש. לא היינו משגיחים ע״ז הדיוק ולא היינו מוציאים המקרא מפשטא. אבל השתא שבע״כ אנו מוציאים מן הפשט אנו מדייקים כמש״כ. והא ודאי א״א לפרש טמאה ממש היינו טומאת מגע. דזה אינו אלא לאחר שחיטה. וא״כ אינו בהעמדה ובקרא כתיב והעמיד. [וממילא אפי׳ שארי קדשי המזבח כמו מנחות ונסכים שנפסלו אין להם פדיון אפי׳ נטמאו. אע״ג דלא שייך בהם מצות העמדה כלל. מכ״מ אחר דלא כתיב פדיון אלא בבהמה. ובבהמה אין פדיון אחר שחיטה. משום דבעינן העמדה א״כ לא מצינו פדיון אחר שנתקדש בכלי שרת. ממילא בכל קדושת מזבח אין פדיון אחר שנתקדש בכל״ש. ובדברים אלו יתיישב הסוגיא דמנחות שם עם לשון הרמב״ם ה׳ איסורי המזבח דוק ותשכח]: