העמק דבר על ויקרא · פרק 22 · פסוק 27

שור או כשב וגו׳. פרשה זו סמוכה לפ׳ מועדות. וקורין אותה במועדים. ובל״ס היו מקובלים איש מפי איש עד משה רבינו שקורין במועדים משור או כשב. תדע דבמשנה מגילה פ״ד תנן בפסח קורין בפ׳ מועדות שבת״כ. והכי תנן בסוכות לא כן בר״ה תנן בחדש השביעי באחד לחודש והרי הוא ג״כ פ׳ מועדות שבת״כ ואמאי שני בלשון אלא משום דבמועדים צריך להתחיל שור או כשב וזה נקרא פ׳ מועדים משא״כ בר״ה. ועי׳ מש״כ המרדכי פ׳ בני העיר. כ״ז בא ללמדנו דפ׳ זו שייך לפסח וחה״ס. ע״כ יש לבאר כל מקרא בפ׳ זו שהוא מיוחד ושייך יותר למועדים אלו:

והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה וגו׳. זה הדין עיקר מקומו בפ׳ ויקרא צו. אבל ייחד הכתוב כאן בשביל נדרים ונדבות שמצוי הרבה במועדי ה׳ ואע״ג דבעיקר הדין אין נ״מ בין נדבה לחובה לענין שמונה מכ״מ יש שנוי לענין לכתחלה כדתנן במס׳ פרה פ״א כל הקרבנו׳ מצותן משלשים יום והלאה ואף ביום שלשים. ואם הקריבם ביום ח׳ כשרים. נדרים ונדבות הבכור ומעשר ופסח כשרים מיום השמיני והלאה ואף ביום השמיני ולא נודע הטעם. ע׳ בפי׳ הר״מ והר״ש. ונראה משום דבנדרים ונדבות כאן מפורש דמיום השמיני והלאה ירצה. אין לעשות גדרים ולהחמיר בזה. וכן בבכור ומעשר כתיב בפ׳ משפטים שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי. ובפסח הראיתי רמז בס׳ שמות י״ב ה׳. משא״כ בקרבנות חובה דלא כתיב מפורש ממילא מובן דיש זמן אחר לכתחלה ונמסר הדבר לחכמים וקבעו שלשים יום. וכיב״ז איתא בבכורות ר״פ עד כמה :