העמק דבר על ויקרא · פרק 26 · פסוק 41

אף אני אלך עמם בקרי. אחר שיתחרטו על עיקר רצונם מכבר להנתק מאחרי ה׳. וכסבורים שעתה בחו״ל אין תורה ומצות וא״א שישגיח ה׳ עליהם. אז הקב״ה מכיר להם שהוא משגיח עליהם וזהו בקרי. נגד דעתם זאת שחושבים שא״א שיהא הקב״ה משגיח עליהם בחו״ל:

והבאתי אותם בארץ איביהם. אביא אותם בהשגחה פרטית גם כשהם בארץ אויביהם והיינו דאי׳ בת״כ ע״ז המקרא מעמיד אני נביאים עליהם. והוא התגלות ההשגחה. שמאז שהתודו תהי׳ ההשגחה ניכרת להם. וידעו שהשכינה עמהם. ומובן שמאז יהי׳ טוב להם מעט להחשב לאנשים או גם כאזרחי ארץ ולא כאבודים כאשר היו עד כה:

או אז. שיראו שיועיל ודוים ולא כמו שסברו. אלא שיש השגחת ה׳ עליהם גם בארץ אויביהם:

יכנע לבבם הערל. מלהאמין לדברי הנביאים שהיו בהם והזהירו לנהוג תורה ומצות אפי׳ בחו״ל. כמו שמצינו בס׳ ירמי׳ הציבי לך ציונים וגו׳. ובלי ספק שכמו כן היו עוד גדולי ישראל שידעו כי מצות התורה שאין תלוי בארץ נוהג בכ״מ. הזהירם ע״ז הרבה. אבל המה הי׳ לבבם ערל מלשמוע ולהאמין בזה. ועתה שראו שיש השגחת ה׳ לטובה גם בחו״ל יאמינו שיש גם שם תורה ומצות:

ואז ירצו את עונם. ירצו מלשון מנין כמו לשון גמרא הרצאת ממון. ופי׳ שיתודו על כל חטא ועון שבין אדם לשמים שעד כה חשבו שאין להם עון בזה אלא הוא חטא אבותם שלא שמרו בא״י. ועתה יתודו על עונם וירצו כל חטא בפ״ע כדין ודוי שהורה הושע הנביא ואמר אמרו אליו כל תשא עון. היינו כל עון בפ״ע. ואמרה תורה לשון ירצו לכלול בזה עוד מאמר הנביא הושע וקח טוב. פי׳ בשעת ודוי יקח דברים טובים וזכרונות טובים כמו מעשה אבות ועקידה. ונשלמה פרים שפתינו. היינו שיזכרו מעשה קרבנות ויהא נחשב להבאת חטאת ועולה. וכ״ז נכלל בלשון ירצו. שירצו להקב״ה בדברי רצוי. את עונם כמו עם עונם. פי׳ בשעת ודוי על עונם: