ואם פרוח תפרח. דין הזה הוא חוק שיהא פריחה בכולו קל מפשיון כ״ש. מכ״מ רמז המקרא טעמו בצדו דכתיב וטהר את הנגע ולא כתיב וטהרו הכהן ויהא קאי על האדם. אלא בא ללמדנו טעם הדבר. וכבר ביארו הרמב״ם והרמב״ן דאפילו סימני טומאה אינם גרוע כ״כ בהלכות הרופאים וא״כ אין זה אלא כמו דכתיב באיוב ל״ו ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון. וכבר ביארנו בס׳ בראשית ר״פ ויגש דמשמעות ויגל אזנם דהיסורים אינם באים בחוזק כ״כ אלא כמדבר על האוזן שידע יד ה׳ עליו וישוב אל לבו טרם יגלה מוסר עונותיו לכל. [ושם ביארנו על שקידת התורה וזהו למוסר]. וכאן הוא כמו כן אם לשונו סרוח בלה״ר וכדומה בעונות שמביאים צרעת באים סימני טומאה לגלות אזנו שישוב ורפא לו. אבל אם פרחה בכולו א״צ עוד להתראה ע״י טומאה. שהרי כבר יסוריו וזוהמתו ידוע לכל ע״כ וטהר את הנגע לא שהאדם טהור וא״צ כפרה אלא להיפך שהוא אות שאינו בר מוסר ושוב אין לטמא הנגע:
קריאה במקור
העמק דבר על ויקרא · פרק 13 · פסוק 12
נוסח המקורעברית נגישה — בהמשךתקציר — בהמשךלימוד — בהמשך
על הנוסח והמהדורה
- מהדורה
- Sefer Torat Elohim, Vilna 1879
- רישיון המהדורה
- Public Domain
- ייחוס ומקור המהדורה
- https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002095301
הטקסט מיובא ממאגר ספריא; לא נכתב ולא נוקד מחדש באמצעות AI. עיצוב תגי HTML הותאם לתצוגה. הנוסח נשמר לפי המהדורה המצוינת, לרבות פערים אם קיימים בה.
כיסוי מיקומי הטקסט הושווה למאגר. בדיקה זו אינה הגהה מדעית של הנוסח.
SHA-256: a58fe6837257e3cab259387bd3e0225a5573a8bea740a36f19c6d76076e1b07c