העמק דבר על ויקרא · פרק 20 · פסוק 3

ואני אתן את פני וגו׳. לא כנהרג בב״ד שהוא מתודה ואומר תהי מיתתי כפרתי וכדתנן בסנהדרין פ״ד משא״כ הוא שנהרג מעם הארץ לא יהא בר כפרה וכדאיתא שם דמ״ז כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה אם לא בתשובה וודוי מש״ה אע״ג שעם הארץ ירגמוהו מכ״מ אני אתן את פני באיש והכרתי אותו. אע״ג שכבר נהרג מכ״מ שייך לשון כרת למ״ד דכל כרת הוא ערירי ג״כ מתפרש כאן בכליון זרעו. ולמ״ד שאין ערירי אלא בעריות דכתיב ערירי. מתפרש האי כרת בעולם הנשמות כדתניא בת״כ פ׳ אמור בפ׳ אך בעשור. דבכלל כרת הוא אבדן הנפש. וע״ע להלן מקרא כ׳:

כי מזרעו וגו׳. טעם על שני העונשים דלהכי ירגמוהו באבן משום שבא לעשות כן למען טמא את מקדשי שלא אהיה שרוי בתוכם בקדושתי וא״כ ה״ה מקפח פרנסתם שהוא יוצא מן המקדש כמש״כ כ״פ. ולהכי הוא ג״כ בהכרת משום שבא לעשות כן:

למען חלל את שם קדשי. לא משום תאוה ולא משום חסרון אמונה אלא להכעיס כדי לחלל וגו׳: