העמק דבר על ויקרא · פרק 25 · פסוק 4

שבת שבתון יהיה לארץ. כבר ביארנו בס׳ שמות ט״ז כ״ג ושם ל״א ט״ו. ובזה הספר לעיל כ״ג ג׳ דמשמעות שבתון בהני קראי דכתיב ג״כ שבת שבתון להקטין זמן תוספת לשביתה. ועיקר דברינו מבואר במו״ק ד״ג במשמעות מקרא דילן. דמש״ה ביטלו תוספת שביעית נאמר כאן שבת ונאמר בשבת בראשית שבת מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין כך כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין. ורבותינו התוס׳ נתקשו מאד היאך למדו מש״ב היתר על תוספת. אבל האמת יורה דרך נוסחא שהביאו התוס׳ בר״ה ד״ט א׳ וכ״ה בחי׳ ריטב״א מ״ק שם נאמר כאן שבת שבתון ונאמר להלן שבת שבתון. וכ״ה הנוס׳ בשאלתות דר״א פ׳ זו בכת״י נאמר כאן שבתון ונאמר להלן שבתון מה כו׳ מבואר דדיוק שבתון משמעו לאפוקי תוספת. אלא דשם בש״ב אינו אלא במקום מצוה [לדעת רוב הפוסקים] כמבואר בכ״מ דכתיב בש״ב שבת שבתון. והכא בסתם שביעית כך הוא שאין לו תוספת. ובזה מבואר מה שסיים הכתוב עוד שבת לה׳. דכמו דכתיב בפ׳ בשלח שבתון שבת קודש לה׳ מחר. ונתבאר שם דלפי שסבור משה שלא ניתן עדיין אז מצות שבת אלא לה׳ הוא שבת ולא לישראל מש״ה אין בו תוספת. ה״נ ביאר הכתוב טעמא דמילתא שאין בשביעית דין תוספת כלל משום שהוא שבת לה׳. לא כמו ש״ב שאינו אלא אקרקפתא דגברי שאסור לישראל לעשות מלאכה אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר ע״פ ד״ת משא״כ שביעית הוא איסור המונח על הקרקע שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחו״ל ולהיפך בא״י כתיב ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ. ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא יחרוש בשביעית וא״כ שהוא שבת לה׳ מש״ה אין בו תוספת בזמן ואינו אלא שבתון: