העמק דבר על ויקרא · פרק 14 · פסוק 57

להורות ביום הטמא וביום הטהור. כתב הראב״ד בפי׳ הת״כ בזה״ל ירושלמי פ׳ אין דורשין אמר רב אין אדם רשאי לומר בנגע הצרעת אלא א״כ ראה או שימש כיצד הוא עושה בתחלה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים. למדנו שאע״ג שהוא תלמיד ותיק ויודע ומבין הכל מדעתו אינו רשאי לעשות בהם מעשה אלא ע״י פתיחת רבו ומפיק טעמיה הכא מדכתיב להורות ביום הטמא עד שיורנו רבו עכ״ל הראב״ד. וא״כ פי׳ להורות היינו שהכהן יהא מורה בשעה שבא מעשה לפניו ויהא קורא לתלמידיו ולהראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו בין ביום הטמא בין ביום הטהור. וע״ז מסיים המקרא עוד הפעם זאת תורת הצרעת פי׳ שזה הדין אינו בכ״מ אלא בצרעת באשר דקדוקי הפ׳ קשה להבין וגם ההלכות המקובלו׳ מועטות כדאי׳ בחגיגה פ״א. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ד ט׳. ויש לבאר עפי״ז סמיכות המקרא לשאת ולספחת ולבהרת למקרא זה להורות וגו׳ משום שזה הדין ישנו ביותר בנגעי צרעת עור בשר שמראותיו מרובים ומטעים וצריך שקידה עד שיהא בקי בהם. וי״ל עוד דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו. ודאי בהוראה כיב״ז במק״א אסור לעשות כן ולהלבין פני השואל. אבל זאת תורת הצרעת שיגיע לו כפרה על שהלבין הוא פני חבירו: