העמק דבר על ויקרא · פרק 18 · פסוק 4

את משפטי תעשו. ידוע פי׳ הת״כ ובגמ׳ יומא דס״ז מצות שדעת אנושי נותנת ג״כ. והזהיר הכתוב שזה יהיה מעשיכם בלא פרצה עפ״י התאוה. ולא הוצרך להזהיר להתהלך בם דהיינו שיהיה כך מנהגם של ישראל. דזה מובן שאחר שכך גם הדעת נותנת. יהי כן המנהג:

ואת חקתי תשמרו ללכת בהם. דברים שאין דעת אנושי נותנת כמו שעטנז וכדומה מכ״מ תהיו נשמרים להנהיג כך. והנה כבר ביארנו בספר שמות י״ח ט״ז שכל מצות ה׳ המה חקים וגזרות ואע״ג שבאמת גם דעת אנושי נותנת כך. אבל לא משום זה נצטוינו מפי ה׳ אלא משום שהם חקים וכמו שביארנו הכתובים במצות כבוד או״א שבדברות הראשונות ושבס׳ דברים ונ״מ בזה בכמה פרטים במצות אלו ג״כ שאין דעת תורה כדעת נוטה של ב״א יע״ש ואחר שכן הוא לא היה לרבותינו ז״ל לפרש כאן חקים על לבישת שעטנז וכדומה. אלא מדחלק הכתוב כאן משפטים וחקים ראו לפרש כן. והוא מדויק לפי הענין שאזהרה על הליכה שהוא להנהיג כך לא שייך על מצות שהדעת נותנת ג״כ כמש״כ. שאע״ג שיש בהם פרטים שיוצא מדעת אנושי מכ״מ לא שייך ע״ז אזהרת מנהג שזה אינו אלא מקרה. מש״ה מוכרח לפרש כאן מצות שאין דעת אנושי נותנת כלל: