העמק דבר על ויקרא · פרק 17 · פסוק 5

אשר הם זבחים על פני השדה. שהכינו לכך. וא״כ המה חולין. ומכ״מ והביאם לה׳ וגו׳:

וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם. אין הלשון מדויק והכי מיבעי וזבחו אותם זבחי שלמים לה׳. אלא כלפי שהתיר הכתוב באותה שעה דבר שהיה אסור לדורות. דבא״י שהיה בשר תאוה מותר היה אסור להביא שלמים כדי לאכול הבשר לתיאבון דמשלחן גבוה קא זכו ומי שאוכל בשר קרבן ה״ז דומה לאוכל על שלחנו של מלך. והושע הנביא ט׳ הוכיח את ישראל לא יסכו לה׳ יין ולא יערבו לו זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם לא יבא בית ה׳. פי׳ אחר שאוכלים לנפשם כמו לחמם וה״ז כמו שלא בא בית ה׳. מש״ה לא יערבו הנסכים לרצות הקרבן. אבל כ״ז היה בא״י דמי שירצה בשר תאוה היה אוכל כאשר תאוה נפשו. אבל במדבר שלא היו יכולים לאכול בשר תאוה. ואפילו לר״ע דבשר נחירה היה מותר מכ״מ לא היו רגילים בכך. והרי גם לר״י היו רשאים בכל שאינו ראוי לקרבן כדאי׳ בחולין שם אלא לא היה מצוי כ״כ מש״ה התיר להם הקב״ה להקריב שלמים כדי לאכול הבשר לנפשם אע״ג שאין זה כבודו ית׳ מכ״מ הניח להם כדי להפרישם משעירים שהיו רגילים בהם במדבר ביחוד כידוע דשם עיקר משכן שדים. והיינו דאי׳ ברבה פ׳ זו משל למלך שהיה בנו רגיל בנבילות וטריפות צוה עליו המלך שלא יאכל כ״א על שלחנו. ר״ל דאע״ג שא״כ בע״כ מוכרח להקל ממנו מורא שלחן המלך כדי שיהא אוכל לשובע נפשו מכ״מ הוא כדאי כדי להפרישו מנו״ט. וכ״ז רמז הכתוב וזבחו זבחי שלמים לה׳ אותם. פירושו עמם. תכלית השלמים יהא גם לגבוה גם לנפשם. וכיב״ז נתבאר ס׳ דברים א׳ ט״ו. וביאר הכתוב דרק החלב והדם יהא לגבוה אבל הבשר יהא לתיאבון. ולא כמו שאוכלין משלחן גבוה כמו לדורות. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ב ח׳. ומש״ה במקרא הסמוך דכתיב וזרק את הדם והקטיר החלב. לא כתיב נמי והבשר תאכל כמו בס׳ דברים י״ב כ״ז דשם אכילה הוא מצוה והכא רשות כמש״כ: