העמק דבר על ויקרא · פרק 26 · פסוק 36

והנשארים בכם וגו׳. מכאן ואילך עד גמר הענין מבאר איך יגיעו בהשגחה מן השמים הסיבות להסיר טעות שלהם שהיו סבורים בהיותם בא״י שכאשר יצאו מא״י לגלות יהיו פטורים מעול מ״ש גם ברצון ה׳. ומש״ה אמר ירמיה הנביא ג׳ מדוע אמרו עמי רדנו. ופי׳ בבמ״ר פ״א שאמרו ישראל אחר שרדנו לחו״ל אין אנחנו תחת השגחתו ית׳. והכי אי׳ בחלק דק״ה א׳ שאמרו תשובה ניצחת מכנ״י לנביא עבד שמכרו אדוניו ואשה שגרשה בעלה כלום יש לזה ע״ז כלום. ולא היה להם דעת להבין כי מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת גם בחו״ל. וכאשר רצה הקב״ה שיכירו ישראל האמת שהשגחת ה׳ עליהם עדיין ע״י תורה ומצות ולא היה אפשר להראות להם השגחה לטובה. דא״כ יאמינו שמקום שהטבע שולט באוה״ע בלי תורה ועבודה טוב גם להם ולא ה׳ פועל עוד בהם. וכדאי׳ שם דק״ד דעשרת השבטים כשגלו שמחו בזה בתחלת גלותם שהיו סבורים שכאן אין השגחת ה׳ עליהם לא לרעה ולא לטובה וטבע הארץ לבד ייטב גם להם וככל הגוים בית ישראל. ע״כ היה ההכרח להשגיח לרעה גם שמה. עד שיבינו וישכילו כי הטבע הטוב לאוה״ע אינו מועיל להם. ואדרבה השגחתו ית׳ הפרטית רודפם גם שמה. עד שמגיע מזה להכרה אמתית כאשר יבואר. זהו כלל הענין. ועתה נבא לפרטי הדברים. מתחלה והבאתי מרך בלבבם. כאשר יתיישבו שמה ימצאו מורך בלבבם לא כמו שהיה בתחלת בואם לשם ששמחו כמש״כ:

ורדף אותם קול עלה נדף. יהיו נודדים ובורחים מאיזה קול ובזה יכירו שאין טבע ארץ אחרת טוב להם:

ונסו מנוסת חרב ואין רודף. לא נודדים לבד יהיו אלא גם נפילה לפני חרב. וגם בלי רודף: