העמק דבר על ויקרא · פרק 6 · פסוק 10

נתתי אתה מאשי. כי שני אופני קדשי המקדש ניתן לכהנים. חזה ושוק שהמה קדשי׳ קלים. ומכ״מ ניתנו לכהנים. ונתבאר כבר בפ׳ תצוה ולהלן בפ׳ שלמים דהחזה היה בכלל אשי ה׳ שהרי הוא שומן כמו חלב אע״ג שכשר לאכילה מכ״מ הרי אליה ג״כ כשר מכ״מ קרב. וכך היה ראוי להיות בחזה ומש״ה מביאים את החזה עם החלב יחד להניף. וניתן החזה חלק מאשי ה׳. משא״כ בשר חטאת ואשם לא היה ראוי להקטיר לגבוה אלא משום שהמה קדש קדשים ע״כ לא זכו בעלים לאכלם אלא זכר שבכהנים לבד. וקאמר דשירי מנחה יש בו שני הטעמים יחד. חלקם נתתי אותה מאשי. היה ראוי להקריב הכל כמו מנחת כהנים אלא ניתן חלק גבוה להם. וזהו טעם על איסור חימוץ. דמשום שהוא חלקם מאשי ה׳ יש להם חומר לענין חימוץ כאשי ה׳. אע״ג שלענין דבש לא נשתוו מכ״מ לענין הטעם שחמץ אסור ישנו גם בחלק הניתן מאשי ה׳. וע׳ מש״כ לעיל בטעם איסור שאור וחמץ בשל גבוה. ולא נימא דכיון שטעם שניתן להם הוא מאשי ה׳ יש להם דין חו״ש דמכ״מ נאכל אף לנשיהם. מש״ה ביאר הכתוב דמכ״מ יש טעם השני ג״כ דקדש קדשים וגו׳ מש״ה