העמק דבר על ויקרא · פרק 9 · פסוק 22

וירד מעשות וגו׳. ידוע הברייתא בת״כ ה״ז מקרא מסורס. דעבודה קודמת לב״כ. וכן הוא בגמ׳ סוטה דל״ח אבל מכ״מ אין המקרא יוצא מ״פ. דלפי הדרש אחר וירד מעשות וגו׳ היינו אחר הקטרה ק׳ שהוא לגמרי מיותר שהרי כבר כתיב ויקטר בכל הקרבנות. ותו אמאי לא כתיב ג״כ מעשות המנחה. אלא כך הענין. שאהרן העלה הכל על המזבח. ועדיין לא בא האש. והיו מונחים צבורים זע״ז. ופי׳ ויקטר הוא כמש״כ רשב״ם ששם אותם עה״מ ובבוא אש של מעלה אח״כ נקטר. וכשירד מן הקטרה חזר ועלה בשביל ב״כ. ולפי הפשט עוד לא נצטוה כלל ע״ז שהרי לא כתיב שבניו ג״כ עלו לדוכן כפי הצווי. אלא אהרן מעצמו נתעורר לעלות במקום גבוה מן העם כולו ולברך אותם ומש״ה עלה על המזבח ובשביל שאין כבוד המזבח לעלות בחנם לגמרי שלא לצורך עבודה ע״כ תיקן האימורים ואברי עולה שהיו צבורים זע״ז. והיינו כדאי׳ מעין זה ביומא די״ב לובש שמונה ומהפך בצינורא. וזה נקרא עבודה. וכן כאן תיקן קצת הנחת הנתחים. שהחטאת מונח למטה היינו חטאת אהרן כמש״כ לעיל י׳. ואח״כ העולה למעלה והשלמים למעלה. משא״כ המנחה לא היה צריך תיקון זהו פשוטו של מקרא. אלא שדרך הגמ׳ לפרש המקרא גם לדורות מש״ה היפך הסדר. וכיב״ז פי׳ הגר״א ז״ל בפ׳ אחרי בסדר הפ׳ שעפ״י הגמ׳ כתיב שלא כסדר: