העמק דבר על ויקרא · פרק 19 · פסוק 19

את חקתי תשמורו. כפי׳ חז״ל ברבה ר״פ אם בחקתי חוקותי שחקקתי שמים וארץ. כך הפי׳ כאן כמבואר ברבה החקים שחקקתי עולמי בטבע כל אחד. והמערב מין בשא״מ ה״ז משחית טבעם כמש״כ ר״פ נח עה״פ את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו עה״א. וכן לבישת שעטנז משחית סגולת חוטי צמר ופשתים ממה שהיה בפ״ע. והוא מסתרי הטבע וידועים לחכמי הטבע. ואזהרה זו שייך ג״כ לשמירת שלום במדינה כי כאשר נשחת סדור הרוחני בעולם הבריאה משתנה ג״כ סדר הגשמי כי רוח החיה שבכל הבריאה באופני הרוחני עומד:

ובגד כלאים שעטנז לא יעלה. ובפרשת תצא כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. משמעו דוקא לבישה. היינו חמור לחמור וקל לקל. רצוני דמשמעות שעטנז שוע טווי ונוז. וכאן דכתיב כלאים קודם שעטנז פירושו שנתערב תחלה צו״פ ואח״כ נעשו שוע טווי ונוז. משא״כ בפ׳ תצא משמעו להיפך שהיה כל א׳ שעטנז בפ״ע ואח״כ נתחבר צו״פ יחדיו בקשירה. והדבר מובן דכלאים מתחלה חמור משהיה בפ״ע ונתחבר בקשירה מש״ה כתיב חמור בחמור דהעלאה ג״כ באזהרה משא״כ אם לא נתחבר אלא בקשר לא נתפרש האזהרה אלא בלבישה. ואע״ג דבאמת אין נ״מ ולעולם אסור בהעלאה ולמדין מג״ש אבל מכ״מ כבר נתבאר דהמפורש בתורה חמור עונשו מהלמד בג״ש כמש״כ לעיל י״ג מ״ה ובכ״מ :