העמק דבר על ויקרא · פרק 11 · פסוק 44

והתקדשתם. שתרצו להתקדש מתאות מאכלות אסורות:

והייתם קדשים. הנני מבטיח שיהיה בסיעתא דשמיא הכי כדאיתא ביומא ספ״ג המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה היינו שלא יאונה לו כל און בשוגג מאכל טמא כמש״כ התוס׳ חולין ד״ה ב׳ ד״ה צדיקים דנאמר על מאכל איסור ביחוד. והוא ממקרא זה:

כי קדוש אני. ורוצה אני לקדש אתכם. וע׳ להלן כ׳ י״ז:

ולא תטמאו את נפשתיכם וגו׳. לפרש״י בסוגיא דאכל פוטיתא הוא עוד אזהרה לשרץ הארץ. אבל לדעת הגאונים והרמב״ם ז״ל הוא אזהרה מיוחדת על בריה הנולדת מעפוש. והנה לפי זה יבואר מקרא הסמוך טעם מיוחד לאזהרה זו כאשר יבואר. אבל א״כ היה ראוי להתחיל הפסוק ולא תטמאו את נפשתיכם וגו׳ וטעמו. וריש המקרא דילן יהי נמשך במקרא הקודם וטעם לו. ולמה זה עירב המקרא טעם האזהרה הקודמת ואזהרה אחרת יחד. ולאו דבר ריק הוא אלא בא ללמדנו דשייך אזהרה זו ג״כ לטעם אזהרה הקודמת. דמי שמטמא נפשו במאכלות אסורות מכח התורה יבא לשקץ טבעו כ״כ עד שיאכל גם דברים המתועבים לנפש נקיה בדעת אדם וכמו כל חומר וצורה שכל שצורתו גבוה ממה שלמטה ממנו. הרי חומרו חלש ממנו וכשנפסד צורתו גם החומר הולך תמס יותר מחומר הפחות. כך הוא בעניני הנפש. נפש ודעת האדם גבוה מנפש הבהמה וכאשר משחית נפשו מדעת האדם הרי נעשה גרוע מבהמה ומזיק ביותר. כמו שכתוב בספר בראשית ו׳ ג׳ ה׳ ע״ש. וכמו כן נפש הישראלי גבוה על פי דעת תורה שעליו וכשמשחית דעת תורה ממנו נעשה גרוע מנפש האדם שאין עליו דעת תורה ולא יפלא ממנו לאכול גם דברים המתועבים וכל השרץ הרומש על הארץ. וע׳ מש״כ להלן כ״ה י״ז. ואחר שכן סוף המקרא בא לטעם ג״כ. דלא תגרמו לטמא נפשתיכם בכל השרץ הרומש עה״א וע׳ מש״כ עוד בס׳ דברים בשירת האזינו עה״פ וישמן ישורון וגו׳: