העמק דבר על ויקרא · פרק 13 · פסוק 48

לפשתים ולצמר. בכל הפרשה הקדים הכתוב צמר לפשתים זולת בזה המקום. ולא דבר ריק הוא. ונראה דמזה למדו חז״ל דשתי וערב של פשתים מקבל טומאה קודם לשו״ע של צמר. וכדתנן בנגעים פ״י שתי משישלק כו׳ והאונין של פשתן משיתלבנו. ולא מיבעי לפרש״י סוכה די״ב ב׳ דאונין ש״פ משמעו קודם טויה והא דקרי לה שו״ע אינו אלא שיהיה מתוקן לעשות בהם שו״ע והיינו משעת ליבון. אפילו לשיטת התוספות דדוקא אחר הטויה מכ״מ לבון באויר התנור הוא קודם שליקה ביורה. ומש״ה הקדים הכתוב בשו״ע פשתים לצמר באשר הוא קודם לקבלת טומאה:

או בעור או בכל מלאכת עור. דרך הכתוב בכל מקום להקדים הפשוט תחלה וא״כ לכאורה יותר פשוט דכל מלאכת עור שמק״ט במגע ג״כ יקבל טומאת נגעים משא״כ עור פשוט שאינו מק״ט במגע. והרי בבגד באמת הקדים הכתוב בגד שהוא פשוט תחלה לשו״ע. ואמאי בעור נקיט להיפך. אבל באמת לענין טומאת נגעים הרבותא הוא להיפך שהרי עיקר הנגעים בבגדים אינו בטבע כמש״כ הרמב״ם והרמב״ן ז״ל אלא מגופו של אדם מגיע בדרך עונש גם לבגדיו והיה עולה עה״ד דמה שיותר קרוב לגוף האדם שייך לטומאה זו מש״ה בבגדים ודאי בגד שלם קרוב יותר לשו״ע שאינן אלא מוכנים לכך אבל בעור הוא להיפך עור שלם בא פעם למצע או למכסה הגוף בשעת שינה משא״כ מלאכת עור שאינו בא אלא לתשמישי האדם משום הכי הוא מאוחר בכתוב: