העמק דבר על ויקרא · פרק 6 · פסוק 2

צו את וגו׳. ידוע דצו מורה על זרוז. ור״ש הוסיף דבכ״מ שיש ח״כ צריך זרוז. אבל לא בכ״מ דכתיב צו הוא ח״כ. וגם כאן אינו ח״כ כלל לכהנים כמש״כ הרמב״ן שהרי הכל בא מתרה״ל. אלא כאן הוא מטעם אחר. וכמו בכה״ת דכתיב צווי מפרש בגמ׳ ברכות ד״ה המצוה זו המשנה. ושם כתיב גם כן משום זרוז. באשר הוא תורה שבע״פ שקשה לקנותה ככל״ז ונוח לאבדה ככלי זכוכית. ע״כ נדרש לזרוז לחזור ולשמור וכאן כתיב צו לזרוז מטעם אחר אשר יבואר שנדרש השגחה ושום לב שיקוים המצוה כהלכתה:

תורת העולה היא העולה על המזבח. באשר נקרא מזבח החיצון מזבח העולה. ע״כ בא הכתוב להגיד הטעם היא העולה וגו׳. וא״כ היא תדירה על המזבח מש״ה נקראת מזבח העולה:

כל הלילה עד הבקר. המצוה על הכהנים שיראו שיהיו אברי העולה מונחים ונעכלים מעט מעט עד הבוקר ולא יהיו נעכלים מיד ויהא המזבח פנוי מעולה ומש״ה היה המצוה לעשות קיץ למזבח. היינו כדי שלא ישאר המזבח בלי אברי עולה:

ואש המזבח תוקד בו. להיפך המצוה שיהיו אברי עולה נעכלים לגמרי ולא יתותרו אברים. וממילא היה נדרש לזרוז שאם היו מעט עולות שלא להרבות עצים ואש כ״כ. ואם היו הרבה היו צריכים להרבות אש והיה נדרש לזה השערה טובה. ומש״ה איתא ברבה איכה שהכהנים היו בקיאים בטבע העצים איך הוא נעכל. משום שהיה בזה צורך העבודה. וזהו הזירוז דכתיב כאן: