העמק דבר על ויקרא · פרק 14 · פסוק 21

ואין ידו משגת. בקרבן עו״י כתיב בלשון עתיד ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו. וכן ביולדת כתיב ואם לא תמצא ידה וגו׳ וכאן כתיב ואין ידו משגת בלשון הוה. היינו משום דכל הקרבנות שאדם חייב באמצע השנה לא היה הולך לירושלים מיד אלא ממתין עד בוא הרגל ובא שמה והביא עמו כל חובותיו. והיה מקדיש לפעמים לפני המועד והביא הקרבן במועד. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ב כ״ו. וא״כ אם היה דל בשעת הקדש והקדיש קרבן עני ואח״כ נתעשר בשעת הרגל היה צריך להביא קרבן עשיר. וכדאי׳ ביומא דמ״ב ובשלהי מס׳ כריתות מש״ה הזהיר הכתוב שלא יפריש קרבן עני אם לא שרואה בדעתו שלא תשיג ידו גם בשעת הקרבה במועד. וכן הוא ביולדת וכל מח״כ. משא״כ מצורע שאסור ליכנס למחנה ישראל ומש״ה היתה המצוה ליטהר ביום טהרתו ואחר כך כשנטהר ומתחיל ימי ספורו ה״ז אסור בתשה״מ ולכמה פוסקים אסור ליכנס ג״כ לביתו. כמש״כ בהע״ש סי׳ פ״ח. וממילא היה ראוי להזדרז להביא קרבנו מיד וא״כ הדבר תלוי היאך ידו משגת בשעת הקדש:

כבש אחד אשם. באשם גזלות לא כתיב אחד שידוע שאינו בא נדבה וא״כ ה״נ האשם הוא עיקר המכשיר ואינו בא נדבה למאי כתיב אחד. אלא לדרשה ביומא דס״א ב׳ אשם מצורע כו׳ ופרש״י דאי אפשר לגומרה באחר דאשם אחד א״ר ולא שתי אשמות. ולכאורה ק׳ שהרי בלוג שמן אי׳ שם לי שנה ר״י בלוגין שאם נשפך מביא אחר. ולא דייקינן אחד ולא שנים. אלא משום דשם איצטריך כמש״כ לעיל י׳ משא״כ אשם אינו בא נדבה:

לתנופה. אין כאן מקום התנופה כ״א להלן כ״ד ולא בא כאן אלא לטעם דמש״ה א״א להקל בדלות באשם שהרי בא לתנופה ואין תנופה בעופות: