אוי לה, העיר היונה, שמרדנית ולא נגאלה.
ה֥וֹי מֹרְאָ֖ה וְנִגְאָלָ֑ה הָעִ֖יר הַיּוֹנָֽה׃צפניה · פרק ג׳
חורבן ירושלים והבטחת ישועת שארית ישראל
הנביא צפניה מתאר את המרדנות של ירושלים, את דין ה' עליה ועל העמים, ואת ההבטחה להשבת הענווים לשמחה ולגאולה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
צפניה ג׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
חורבן העיר המרדנית
היא לא שמעה לקול, היא לא קיבלה מוסר. היא לא בטחה ביהוה, היא לא התקרבה לאלוהיה.
לֹ֤א שָֽׁמְעָה֙ בְּק֔וֹל לֹ֥א לָקְחָ֖ה מוּסָ֑ר בַּֽיהוָה֙ לֹ֣א בָטָ֔חָה אֶל־אֱלֹהֶ֖יהָ לֹ֥א קָרֵֽבָה׃שליטה בתוכה היא כמו אריות שואגים, ושופטיה הם כמו זאבי לילה שלא מחכים לבוקר.
שָׂרֶ֣יהָ בְקִרְבָּ֔הּ אֲרָי֖וֹת שֹֽׁאֲגִ֑ים שֹׁפְטֶ֙יהָ֙ זְאֵ֣בֵי עֶ֔רֶב לֹ֥א גָרְמ֖וּ לַבֹּֽקֶר׃הנביאים שלה הם אנשי בגידה ומתנכלים, והכהנים שלה חיללו את הקודש ועשו עוול לתורה.
נְבִיאֶ֙יהָ֙ פֹּֽחֲזִ֔ים אַנְשֵׁ֖י בֹּֽגְד֑וֹת כֹּהֲנֶ֙יהָ֙ חִלְּלוּ־קֹ֔דֶשׁ חָמְס֖וּ תּוֹרָֽה׃ה–ח
הַמִּשְׁפָּט הַצֶּדֶק וְהַמְּתִינָה לַעֲנָשָׁה
הַשֵּׁם צַדִּיק בְּתוֹכָהּ, הוּא לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה. בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הוּא יִתֵּן מִשְׁפָּט, הָאוֹר לֹא יֶחְסָר, וְהוּא לֹא יוֹדֵעַ רֶשַׁע אוֹ בֹּשֶׁת.
יְהוָ֤ה צַדִּיק֙ בְּקִרְבָּ֔הּ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה עַוְלָ֑ה בַּבֹּ֨קֶר בַּבֹּ֜קֶר מִשְׁפָּט֨וֹ יִתֵּ֤ן לָאוֹר֙ לֹ֣א נֶעְדָּ֔ר וְלֹֽא־יוֹדֵ֥עַ עַוָּ֖ל בֹּֽשֶׁת׃הִכְרַתִּי אֻמּוֹת שֶׁנָּשְׁמוּ כַּלְּכָתָיוֹת, הֶחֱרַבְתִּי אֶת שְׁעָרֵיהֶם כְּלֹל שֶׁאֵין עוֹבֵר, וְעָרֵיהֶם נִשְׁמְטוּ כְּלֹל שֶׁאֵין אִישׁ יוֹשֵׁב.
הִכְרַ֣תִּי גוֹיִ֗ם נָשַׁ֙מּוּ֙ פִּנּוֹתָ֔ם הֶחֱרַ֥בְתִּי חֽוּצוֹתָ֖ם מִבְּלִ֣י עוֹבֵ֑ר נִצְדּ֧וּ עָרֵיהֶ֛ם מִבְּלִי־אִ֖ישׁ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃אָמַרְתִּי: "רַק תִּירְאִי אוֹתִי, וְתִקְחִי מוּסָר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָנֵף עָנָהּ מִכָּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ". אַךְ הֵם הִשְׁכִּימוּ לְהַשְׁחִית אֶת כָּל עֲלִילוֹתֵיהֶם.
אָמַ֜רְתִּי אַךְ־תִּירְאִ֤י אוֹתִי֙ תִּקְחִ֣י מוּסָ֔ר וְלֹֽא־יִכָּרֵ֣ת מְעוֹנָ֔הּ כֹּ֥ל אֲשֶׁר־פָּקַ֖דְתִּי עָלֶ֑יהָ אָכֵן֙ הִשְׁכִּ֣ימוּ הִשְׁחִ֔יתוּ כֹּ֖ל עֲלִילוֹתָֽם׃לָכֵן חִכּוּ לִי, כֹּחַ הַדָּבָר הוּא דְּבַר הַשֵּׁם, לְיוֹם אֲשֶׁר אֶקָּמֵעַ לְעוֹלָם. כִּי הַמִּשְׁפָּט שֶׁלִּי הוּא לֶאֱסֹף אֻמּוֹת וּלְקַבֵּץ מַמְלָכוֹת, כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם אֶת זַעְמִי, כָּל חֲרוֹן אַפִּי. כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תִּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ.
לָכֵ֤ן חַכּוּ־לִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לְי֖וֹם קוּמִ֣י לְעַ֑ד כִּ֣י מִשְׁפָּטִי֩ לֶאֱסֹ֨ף גּוֹיִ֜ם לְקָבְצִ֣י מַמְלָכ֗וֹת לִשְׁפֹּ֨ךְ עֲלֵיהֶ֤ם זַעְמִי֙ כֹּ֚ל חֲר֣וֹן אַפִּ֔י כִּ֚י בְּאֵ֣שׁ קִנְאָתִ֔י תֵּאָכֵ֖ל כָּל־הָאָֽרֶץ׃ט–יב
התחדשות העמים והשארת הענווים
כי אז אני אהפוך את שפת העמים לטהורה וברורה, כדי שכולם יוכלו לקרוא בשם הַשֵּׁם ולעבוד אותו בלב אחד.
כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃מעבר לנהרות כוּשׁ, הבנות של פוציה יקריבו לי מנחה.
מֵעֵ֖בֶר לְנַֽהֲרֵי־כ֑וּשׁ עֲתָרַי֙ בַּת־פוּצַ֔י יוֹבִל֖וּן מִנְחָתִֽי׃ביום ההוא לא תתביישי בכל מעשי הרע שעשית נגדי. כי אז אני אסיר מתוכך את כל הגאוותנים המתרברבים, ולא תוסיפי להתגאות עוד בהר הקדוש שלי.
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹ֤א תֵב֙וֹשִׁי֙ מִכֹּ֣ל עֲלִילֹתַ֔יִךְ אֲשֶׁ֥ר פָּשַׁ֖עַתְּ בִּ֑י כִּי־אָ֣ז ׀ אָסִ֣יר מִקִּרְבֵּ֗ךְ עַלִּיזֵי֙ גַּאֲוָתֵ֔ךְ וְלֹֽא־תוֹסִ֧פִי לְגָבְהָ֛ה ע֖וֹד בְּהַ֥ר קָדְשִֽׁי׃ואשאיר בתוכך עם עני ודל, שיתחבא ויבטח בשם הַשֵּׁם.
וְהִשְׁאַרְתִּ֣י בְקִרְבֵּ֔ךְ עַ֥ם עָנִ֖י וָדָ֑ל וְחָס֖וּ בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃יג–טז
שמחת שארית ישראל
שארית ישראל לא יעשו רע, לא ידברו שקר ולא יימצא בפיים לשון רמאות, כי הם ירעו וישכבו בלי פחד.
שְׁאֵרִ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל לֹֽא־יַעֲשׂ֤וּ עַוְלָה֙ וְלֹא־יְדַבְּר֣וּ כָזָ֔ב וְלֹֽא־יִמָּצֵ֥א בְּפִיהֶ֖ם לְשׁ֣וֹן תַּרְמִ֑ית כִּֽי־הֵ֛מָּה יִרְע֥וּ וְרָבְצ֖וּ וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃ (ס)שחקי בת ציון, רעדו ישראל. שמחי ושחקי בכל לב, בת ירושלים.
רָנִּי֙ בַּת־צִיּ֔וֹן הָרִ֖יעוּ יִשְׂרָאֵ֑ל שִׂמְחִ֤י וְעָלְזִי֙ בְּכָל־לֵ֔ב בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃השם הסיר את משפטייך, הוא הוריד את אויביך, מלך ישראל נמצא בתוכך, אל תיראי רע יותר.
הֵסִ֤יר יְהוָה֙ מִשְׁפָּטַ֔יִךְ פִּנָּ֖ה אֹֽיְבֵ֑ךְ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ יְהוָה֙ בְּקִרְבֵּ֔ךְ לֹא־תִֽירְאִ֥י רָ֖ע עֽוֹד׃ביום ההוא ייאמר לירושלים אל תיראי, לציון אל ירפי ידייך.
בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יֵאָמֵ֥ר לִירֽוּשָׁלִַ֖ם אַל־תִּירָ֑אִי צִיּ֖וֹן אַל־יִרְפּ֥וּ יָדָֽיִךְ׃יז–כ
הַצְּלָה וְהַחֲזָרַת הַשְּׁבוּת
הַשֵּׁם אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר שֶׁיּוֹשִׁיעַ. הוּא יִשְׂמַח בָּךְ בְּשִׂמְחָה, הוּא יִשְׁתֹּק מֵאַהֲבָתוֹ, וְהוּא יִשְׂמַח בָּךְ בְּקַרְיָה.
יְהוָ֧ה אֱלֹהַ֛יִךְ בְּקִרְבֵּ֖ך גִּבּ֣וֹר יוֹשִׁ֑יעַ יָשִׂ֨ישׂ עָלַ֜יִךְ בְּשִׂמְחָ֗ה יַחֲרִישׁ֙ בְּאַ֣הֲבָת֔וֹ יָגִ֥יל עָלַ֖יִךְ בְּרִנָּֽה׃אָסֹף אֶת כָּל הַמְּרַגְּזִים וְהַמְּעַכְּבִים מִכֶּם, וְהָפַכְתִּי אֶת הַמַּשָּׂא שֶׁעָלֵיכֶם לְכֶלְאָה.
נוּגֵ֧י מִמּוֹעֵ֛ד אָסַ֖פְתִּי מִמֵּ֣ךְ הָי֑וּ מַשְׂאֵ֥ת עָלֶ֖יהָ חֶרְפָּֽה׃הִנֵּנִי עוֹשֶׂה אֶת כָּל הַמַּעֲנִים שֶׁלָּכֶם בָּעֵת הַהִיא. אֲקַבֵּץ אֶת הַצּוֹלֵעִים וְאֶת הַנִּדְחִים, וְאֶת הָבוּשִׁים, וְאֶת הַמְּבֻלְבְּלִים, וְאֶת הָאֲבֻדִים. אֶת כֻּלָּם אֶתֵּן לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל הָאָרֶלץ, וְאֶת הַמְּבֻלְבְּלִים אֶתְקַן.
הִנְנִ֥י עֹשֶׂ֛ה אֶת־כָּל־מְעַנַּ֖יִךְ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶת־הַצֹּלֵעָ֗ה וְהַנִּדָּחָה֙ אֲקַבֵּ֔ץ וְשַׂמְתִּים֙ לִתְהִלָּ֣ה וּלְשֵׁ֔ם בְּכָל־הָאָ֖רֶץ בָּשְׁתָּֽם׃בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם, וּבָעֵת הַזֹּאת אֲקַבֵּץ אֶתְכֶם. כִּי אֶתְכֶם אֶתֵּן לְשֵׁם וּלְתִפְאַרֶת בְּכָל עַמֵּי הָאָרֶץ, כְּשֶׁאֲשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם לְעֵינֵיכֶם, כֹּה אָמַר הַשֵּׁם.
בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ אָבִ֣יא אֶתְכֶ֔ם וּבָעֵ֖ת קַבְּצִ֣י אֶתְכֶ֑ם כִּֽי־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֜ם לְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֗ה בְּכֹל֙ עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבוּתֵיכֶ֛ם לְעֵינֵיכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
חורבן העיר המרדנית
ה֥וֹי מֹרְאָ֖ה וְנִגְאָלָ֑ה הָעִ֖יר הַיּוֹנָֽה׃
לֹ֤א שָֽׁמְעָה֙ בְּק֔וֹל לֹ֥א לָקְחָ֖ה מוּסָ֑ר בַּֽיהוָה֙ לֹ֣א בָטָ֔חָה אֶל־אֱלֹהֶ֖יהָ לֹ֥א קָרֵֽבָה׃
שָׂרֶ֣יהָ בְקִרְבָּ֔הּ אֲרָי֖וֹת שֹֽׁאֲגִ֑ים שֹׁפְטֶ֙יהָ֙ זְאֵ֣בֵי עֶ֔רֶב לֹ֥א גָרְמ֖וּ לַבֹּֽקֶר׃
נְבִיאֶ֙יהָ֙ פֹּֽחֲזִ֔ים אַנְשֵׁ֖י בֹּֽגְד֑וֹת כֹּהֲנֶ֙יהָ֙ חִלְּלוּ־קֹ֔דֶשׁ חָמְס֖וּ תּוֹרָֽה׃
ה–ח
הַמִּשְׁפָּט הַצֶּדֶק וְהַמְּתִינָה לַעֲנָשָׁה
יְהוָ֤ה צַדִּיק֙ בְּקִרְבָּ֔הּ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה עַוְלָ֑ה בַּבֹּ֨קֶר בַּבֹּ֜קֶר מִשְׁפָּט֨וֹ יִתֵּ֤ן לָאוֹר֙ לֹ֣א נֶעְדָּ֔ר וְלֹֽא־יוֹדֵ֥עַ עַוָּ֖ל בֹּֽשֶׁת׃
הִכְרַ֣תִּי גוֹיִ֗ם נָשַׁ֙מּוּ֙ פִּנּוֹתָ֔ם הֶחֱרַ֥בְתִּי חֽוּצוֹתָ֖ם מִבְּלִ֣י עוֹבֵ֑ר נִצְדּ֧וּ עָרֵיהֶ֛ם מִבְּלִי־אִ֖ישׁ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃
אָמַ֜רְתִּי אַךְ־תִּירְאִ֤י אוֹתִי֙ תִּקְחִ֣י מוּסָ֔ר וְלֹֽא־יִכָּרֵ֣ת מְעוֹנָ֔הּ כֹּ֥ל אֲשֶׁר־פָּקַ֖דְתִּי עָלֶ֑יהָ אָכֵן֙ הִשְׁכִּ֣ימוּ הִשְׁחִ֔יתוּ כֹּ֖ל עֲלִילוֹתָֽם׃
לָכֵ֤ן חַכּוּ־לִי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לְי֖וֹם קוּמִ֣י לְעַ֑ד כִּ֣י מִשְׁפָּטִי֩ לֶאֱסֹ֨ף גּוֹיִ֜ם לְקָבְצִ֣י מַמְלָכ֗וֹת לִשְׁפֹּ֨ךְ עֲלֵיהֶ֤ם זַעְמִי֙ כֹּ֚ל חֲר֣וֹן אַפִּ֔י כִּ֚י בְּאֵ֣שׁ קִנְאָתִ֔י תֵּאָכֵ֖ל כָּל־הָאָֽרֶץ׃
ט–יב
התחדשות העמים והשארת הענווים
כִּֽי־אָ֛ז אֶהְפֹּ֥ךְ אֶל־עַמִּ֖ים שָׂפָ֣ה בְרוּרָ֑ה לִקְרֹ֤א כֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֔ה לְעָבְד֖וֹ שְׁכֶ֥ם אֶחָֽד׃
מֵעֵ֖בֶר לְנַֽהֲרֵי־כ֑וּשׁ עֲתָרַי֙ בַּת־פוּצַ֔י יוֹבִל֖וּן מִנְחָתִֽי׃
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹ֤א תֵב֙וֹשִׁי֙ מִכֹּ֣ל עֲלִילֹתַ֔יִךְ אֲשֶׁ֥ר פָּשַׁ֖עַתְּ בִּ֑י כִּי־אָ֣ז ׀ אָסִ֣יר מִקִּרְבֵּ֗ךְ עַלִּיזֵי֙ גַּאֲוָתֵ֔ךְ וְלֹֽא־תוֹסִ֧פִי לְגָבְהָ֛ה ע֖וֹד בְּהַ֥ר קָדְשִֽׁי׃
וְהִשְׁאַרְתִּ֣י בְקִרְבֵּ֔ךְ עַ֥ם עָנִ֖י וָדָ֑ל וְחָס֖וּ בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה׃
יג–טז
שמחת שארית ישראל
שְׁאֵרִ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל לֹֽא־יַעֲשׂ֤וּ עַוְלָה֙ וְלֹא־יְדַבְּר֣וּ כָזָ֔ב וְלֹֽא־יִמָּצֵ֥א בְּפִיהֶ֖ם לְשׁ֣וֹן תַּרְמִ֑ית כִּֽי־הֵ֛מָּה יִרְע֥וּ וְרָבְצ֖וּ וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃ (ס)
רָנִּי֙ בַּת־צִיּ֔וֹן הָרִ֖יעוּ יִשְׂרָאֵ֑ל שִׂמְחִ֤י וְעָלְזִי֙ בְּכָל־לֵ֔ב בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם׃
הֵסִ֤יר יְהוָה֙ מִשְׁפָּטַ֔יִךְ פִּנָּ֖ה אֹֽיְבֵ֑ךְ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֤ל ׀ יְהוָה֙ בְּקִרְבֵּ֔ךְ לֹא־תִֽירְאִ֥י רָ֖ע עֽוֹד׃
בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא יֵאָמֵ֥ר לִירֽוּשָׁלִַ֖ם אַל־תִּירָ֑אִי צִיּ֖וֹן אַל־יִרְפּ֥וּ יָדָֽיִךְ׃
יז–כ
הַצְּלָה וְהַחֲזָרַת הַשְּׁבוּת
יְהוָ֧ה אֱלֹהַ֛יִךְ בְּקִרְבֵּ֖ך גִּבּ֣וֹר יוֹשִׁ֑יעַ יָשִׂ֨ישׂ עָלַ֜יִךְ בְּשִׂמְחָ֗ה יַחֲרִישׁ֙ בְּאַ֣הֲבָת֔וֹ יָגִ֥יל עָלַ֖יִךְ בְּרִנָּֽה׃
נוּגֵ֧י מִמּוֹעֵ֛ד אָסַ֖פְתִּי מִמֵּ֣ךְ הָי֑וּ מַשְׂאֵ֥ת עָלֶ֖יהָ חֶרְפָּֽה׃
הִנְנִ֥י עֹשֶׂ֛ה אֶת־כָּל־מְעַנַּ֖יִךְ בָּעֵ֣ת הַהִ֑יא וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶת־הַצֹּלֵעָ֗ה וְהַנִּדָּחָה֙ אֲקַבֵּ֔ץ וְשַׂמְתִּים֙ לִתְהִלָּ֣ה וּלְשֵׁ֔ם בְּכָל־הָאָ֖רֶץ בָּשְׁתָּֽם׃
בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ אָבִ֣יא אֶתְכֶ֔ם וּבָעֵ֖ת קַבְּצִ֣י אֶתְכֶ֑ם כִּֽי־אֶתֵּ֨ן אֶתְכֶ֜ם לְשֵׁ֣ם וְלִתְהִלָּ֗ה בְּכֹל֙ עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ בְּשׁוּבִ֧י אֶת־שְׁבוּתֵיכֶ֛ם לְעֵינֵיכֶ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הקטע מתחיל בתיאור חורבן העיר המרדנית, עובר למשפט הצדק של ה', ומסתיים בתקווה להתחדשות העמים ושמחת שארית ישראל.
פסוקים א–ד
חורבן העיר המרדנית
הנביא צפניה מתאר את מצבה של העיר ירושלים, המכונה עיר היונה. העיר נמצאת במצב של מרד וכיסוי פשע, שכן מנהיגיה, נביאיה וכהניה סוטים מדרכי ה'. הם מסרבים לשמוע להדרת השם, פועלים באכזריות ומתעלמים מהתורה ומקודש אלוהים.
פסוקים ה–ח
הַמִּשְׁפָּט הַצֶּדֶק וְהַמְּתִינָה לַעֲנָשָׁה
הַפֶּסֻקִּים מְתָאֲרִים אֶת צִדְקוֹת הַשֵּׁם וְאֶת הַמִּשְׁפָּט הַמְּבֻלְבֵּל עַל הָעוֹלָם. הַשֵּׁם צַדִּיק וְהוּא מַשְׁגִּיחַ בְּכָל בֹּקֶר, אַךְ הָעוֹלָם לֹא לָמַד מִן הַמּוּסָר וְהִמְשִׁיךְ בְּהַשְׁחָטָה. לְפִיכָךְ, הַשֵּׁם מְתַכְנֵן לְקַבֵּץ אֶת כָּל הָאֻמּוֹת לְמַגְדִּיל הַמִּשְׁפָּט וְלִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם אֶת כַּעַס הַקִּנְאָה שֶׁלּוֹ.
פסוקים ט–יב
התחדשות העמים והשארת הענווים
הפסוקים מתארים תקופה שבה שפת העמים תתטהר כדי שכולם יבטאו אמונתם בַּשֵּׁם ובאחדותו. הנביא מבשר על הסרת הגאווה והעוולה מתוך ירושלים, ועל השארת שארית ענווה ודלה, שכל תוקפה תהיה בביטחון בהַשֵּׁם בלבד.
פסוקים יג–טז
שמחת שארית ישראל
הפסוקים מתארים את מצב שארית ישראל שלא תעשה עוול או רמאות, אלא תחיד בביטחון. בת ציון נקראת לשמוח בגלל שהשם הסיר ממנה את המשפט והאויבים, והמלך נמצא בתוכה. בסופו של דבר, ייאמר לירושלים ולציון לא לחשוש ולא להרפות.
פסוקים יז–כ
הַצְּלָה וְהַחֲזָרַת הַשְּׁבוּת
הַבְטָחַת הַשֵּׁם לְגָלוּת וּלְגְאוּת יְרוּשָׁלַים. הַפֶּסוּקִים מְתִאֲרִים אֶת הַתְּהוּלָה שֶׁתַּקְצָה הָעַמּוּת וְאַחֲרַיָּה אֶת הַשֵּׁם יַחֲזִיר אֶת הָעָנִי וְהַנִּדְחִים אֶל מְקוֹמָם בְּכָבוֹד וּבִתְהִלָּה.
הפסוקים מציגים את המעבר משיפוטיות הרסנית לתקווה של גאולה והתחדשות רוחנית.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
המתנות שנלקחו מאתנו
״והיה כי תלכון לא תלכו ריקם זו מצות לא תעשה: ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה, זו מצות עשה: כלי כסף וכלי זהב ושמלות. האחרון האחרון״
במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי מובא רעיון על חטא עם ישראל והאובדן שנגרם בעקבותיו. רב עקיבה מציין שלוש מתנות טובות שנתן הַשֵּׁם לישראל, אך כאשר הם חטאו, המתנות הללו נלקחו מהם וחזרו למקומן המקורי. המתנות הללו הן התורה, התחלה חדשה לעם ישראל, והיכולת ללמוד ולזכור תורה. הפרשה מפרטת כיצטוב את אובדן המתנות הללו: התורה שהייתה חקוקה על לוחות האבן, המעבר של אברהם אבינו מעבר לנהר, והיכולת של האדם לזכור את לימודו. המחבר מסביר שחטאים גרמו לשינויים אלו, כמו המעבר לנהר כוש או בזת אוצרות הבית על ידי מלך מצרים. הגישה כאן מתמקדת בקשר שבין מעשה האדם לבין השמירה על השפע האלוקי.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי, הוספה ג׳:ח׳ ↗ההמתנה למשיח ושארית ישראל
״אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ גַּסֵּי הָרוּחַ מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ״, וּכְתִיב: ״וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם״
במדרש מסכת סנהדרין, רבּי חֲנִינָא מפרש את תנאי בואו של בן דוד. לפי דבריו, המשיח לא יגיע עד אשר יתטהרו ישראל מכל גאווה ויהיסרו ממנה את כל כוח ויוהק. המטרה היא שיישאר בתוך העם רק קבוצה של אנשים ענוים, פשוטים ודלים, שמוצאם וביטחונם נמצאים אך ורק בשם ה'. הפרשנות מתבססת על שילוב בין פסוקים המדברים על הסרת גאווה לבין הפסוקים המתארים את היתרה שעתידה להישאר. רבּי חֲנִינָא מציג כאן תהליך של ניקוי פנימי ורוחני, שבו השינוי החברתי והרוחני של עם ישראל הוא התנאי המקדים לישועה. ההסבר מתמקד בשינוי המבנה החברתי של העם מקהילה גאה ומקשתת לקהילה של ענווה וביטחון בה'.
סנהדרין צ״ח א:ז׳ ↗בעקבות המפרשים
הצדק של הַשֵּׁם בְּמִשְׁפָּט אֲמִתִּי
״משפטו יתן לאור. נותן לאור דן דין אמת לאמתו:״
בַּפֶּסֶק הַזֶּה מִסְבֶּרֶת הַתּוֹרָה שֶׁהַשֵּׁם הוּא הַדַּיָּן הֶעָדוֹתִי שֶׁמַּבְדִּיל בֵּין הַצֶּדֶק לַעֲוֹן. רַשִּׁי מַסְבִּיר עַל הַפֶּסֶק שֶׁהַשֵּׁם נוֹתֵן מִשְׁפָּט שֶׁמּוּבָן וּמְבֻדָּק, כִּי הוּא דּוֹן בְּאֱמֶת מֻמְחֶלֶת בְּמִשְׁפָּט אֲמִתִּי. הַמַּטָרָה הִיא לְהַדְגִּישׁ שֶׁהַשֵּׁם לֹא בּוֹרֵא עַוְלָה, אֶלָּא מַעֲמִיד אֶת הָאוֹמֵר אֶת הָאֱמֶת לִפְנֵי הַמִּשְׁפָּט. הַהֶסְבֵּר שֶׁל רַשִּׁי מִתְרַכז בַּמִּשְׁאָה שֶׁהַמִּשְׁפָּט הוּא הַכְּלָל הַמַּבְדִּיל בֵּין הַצַּדִּיק לַרָּשָׁע. הוּא מַסְבִּיר שֶׁהַמִּשְׁפָּט שֶׁהַשֵּׁם מַעֲמִיד הוּא מִשְׁפָּט שֶׁמּוּבָן וּמְבֻדָּק בְּעֵינֵי כֻּלָּם, שֶׁמּוֹצֵא אֶת הָאֱמֶת וּמַבְטִיל אֶת הַשֶּׁקֶר.
רש״י על צפניה 3:5:2 ↗הצדק של הַשֵּׁם והציווי על ירושלים
״משפטיך. יסוריך יושטיצ"א בלע"ז:״
בפסוק הזה, הנביא צפניה פונה לירושלים ומזכיר לה את משפט הַשֵּׁם ואת הצרות שעברו עליה. הפסוק מדגיש את המצב שבו הכללים והדינים של אלוהים אינם מופסקים. זהו תיאור של תקופה קשה שבה חוסר הצדק הגיע לשיאו. רש"י מפרש את המילה "יסוריך" כסבל וכאב שהעיר צריכה לעבור. לפי פירושו, המשפט והצדק של הַשֵּׁם קשורים ישירות לכאב שחווה העם. רש"י מתמקד במשמעות של המילה כחלק מהתלאות שצפניה מתאר בטקסט המקורי.
רש״י על צפניה 3:15:1 ↗צדק וקדושה בתוך הַשֵּׁם
״ה' - היה ראוי שלא יעשו עולה.״
הַפֶּסֶק הַזֶּה מַתְחִיל בְּתִיאּוּר הַמַּצָּב הַקָּרוֹה בְּיְרוּשָׁלַם. הַנָּבִיא מַצִּיג אֶת הָעִיר כְּעִיר שֶׁהִיא מְפֻרֶקֶת וְלֹא שָׁמְרָה עַל הַצֶּדֶק. הַנָּבִיא מְצַיין שֶׁהַמַּשְׂכִּילִים בְּתוֹכָהּ לֹא שָׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה וְלֹא הִתְקַשְּׁרוּ אֶל הַשֵּׁם. בַּסּוֹף הַטֶקְסְט מַצִּיעַ הַבְטָחָה לְשינוּי. הַנָּבִיא מְתָאֵר הַשֵּׁם כְּמַיִן שֶׁהוּא צַדִּיק וְנֶאֱמָן וְנֶעְלָם בְּקָדְשׁוֹ. הָאַבֶּן עֶזְרָא מְסַבֵּל עַל הַפּסוק הַזֶּה וּמְסַבֵּר שֶׁהָיָה רָאוּי לְהַקְרִיב עוֹלָה בְּעֵת שֶׁהַשֵּׁם כָּךְ צַדִּיק וְנֶעְלָם בְּקָדְשׁוֹ.
אבן עזרא על צפניה 3:5:1 ↗ההשלמה עם הַשֵּׁם והסרת הפחד
״הסיר, משפטיך - האויבים יאמרו פנה ממך אויביך והשם הוא מלכך, לא תירא עוד מהאויב.״
בְּפֶרֶק הַשָּׁלִישׁ לִצְפַנְיָה, הַנָּבִיא מְתָאֵר מצב שֶׁבּוֹ הַשֵּׁם מַסִּיר מִן הָעָם אֶת הַעֲצָבוֹן וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים הָקָשִׁים. הַמַּטָּרה הִיא לְהַבְטִיחַ שֶׁהַשֵּׁם הוּא הַמֶּלֶךְ שֶׁל הָעָם, וְלָכֵן הַפַּחַד מֵהָאוֹיְבִים יֵעָלֵם. כְּשֶׁהָאוֹיְבִים יִרְאוּ שֶׁהָעָם שָׁב לַשֵּׁם, הֵם יֵדְעוּ שֶׁהַשֵּׁם מָשֵׁל בָּהֶם וְאֵין צֹּרֶךְ לִירֹא מֵהֶם עוֹד. הָאִבֶּן עֶזְרָא מְסַבֵּר אֶת הַפּסוּק הַזֶּה בְּדֶרֶךְ הַבָּטָה עַל הַתְּגִיעָה שֶׁל הָאוֹיְבִים. לְדַרְכּוֹ, הַמִּשְׁפָּטִים הַמֻּסָּרִים הֵם הַמַּצָּב שֶׁבּוֹ הָאוֹיְבִים מְצַלְעִים עַל הָעָם. הַהַבְטָחָה שֶׁהַשֵּׁם הוּא הַמֶּלֶךְ גּוֹרֶרֶת אֶת הָאוֹיְבִים לְהַכִּיר בְּכֹחְכֶם, וְזֶה מַה שֶׁמְּאַפְשֵׁר לְעַצְמוֹ הָעָם לִבְלֹשׁ אֶת הַפַּחַד וְלִמְצֹא שַׁלְוָה.
אבן עזרא על צפניה 3:15:1 ↗