תתעוררו ותתבוננו, הלא העמים לא מתביישים.
הִֽתְקוֹשְׁשׁ֖וּ וָק֑וֹשּׁוּ הַגּ֖וֹי לֹ֥א נִכְסָֽף׃צפניה · פרק ב׳
קריאה לתשובה וגזר הדין על האומות
הנביא צפניה קורא לעם להתאסף ולהתנזר לפני יום הדוח, ומתאר את חורבן העמים השוכנים סביב יהודה וגם את חורבנם של ממלכות רחוקות יותר.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
צפניה ב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
קריאה לתשובה ולהימנות
לפני שייווצר חוק חדש, לפני שעובר יום כמו אפר, לפני שזעם ה׳ יבוא עליכם, לפני שיום זעם ה׳ יגיע.
בְּטֶ֙רֶם֙ לֶ֣דֶת חֹ֔ק כְּמֹ֖ץ עָ֣בַר י֑וֹם בְּטֶ֣רֶם ׀ לֹא־יָב֣וֹא עֲלֵיכֶ֗ם חֲרוֹן֙ אַף־יְהוָ֔ה בְּטֶ֙רֶם֙ לֹא־יָב֣וֹא עֲלֵיכֶ֔ם י֖וֹם אַף־יְהוָֽה׃חפשו את ה׳, כל עני ארץ, אשר פעלו את משפטו. חפשו צדק, חפשו ענווה, אולי תתחבאו ביום זעם ה׳.
בַּקְּשׁ֤וּ אֶת־יְהוָה֙ כָּל־עַנְוֵ֣י הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מִשְׁפָּט֖וֹ פָּעָ֑לוּ בַּקְּשׁוּ־צֶ֙דֶק֙ בַּקְּשׁ֣וּ עֲנָוָ֔ה אוּלַי֙ תִּסָּ֣תְר֔וּ בְּי֖וֹם אַף־יְהוָֽה׃כי עזה תהיה נטושה, ואשקלון תהפוך לשממה. בשעות הצהריים יגרשו את אשדוד, ועקרון תתבטל.
כִּ֤י עַזָּה֙ עֲזוּבָ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וְאַשְׁקְל֖וֹן לִשְׁמָמָ֑ה אַשְׁדּ֗וֹד בַּֽצָּהֳרַ֙יִם֙ יְגָ֣רְשׁ֔וּהָ וְעֶקְר֖וֹן תֵּעָקֵֽר׃ (ס)ה–ח
גּוֹזְרֵי הַדִּין עַל שְׁפַת הַיָּם וְעַל מֹואב וְעַמּוֹן
אוי לתושבי שפת הים, העם הכרתים, כך אומר ה' עליכם: כנען, ארץ פלשת, אניאה אבדתם עד שלא יישבו בה יותר.
ה֗וֹי יֹֽשְׁבֵ֛י חֶ֥בֶל הַיָּ֖ם גּ֣וֹי כְּרֵתִ֑ים דְּבַר־יְהוָ֣ה עֲלֵיכֶ֗ם כְּנַ֙עַן֙ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים וְהַאֲבַדְתִּ֖יךְ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃ושטפת הים יהיה כמו מרעה שרתים וכמו כלוני צאן.
וְֽהָיְתָ֞ה חֶ֣בֶל הַיָּ֗ם נְוֺ֛ת כְּרֹ֥ת רֹעִ֖ים וְגִדְר֥וֹת צֹֽאן׃ושטפת הים יהיה שייך לשארית בית יהודה, שם הם ירעו, ובבתיה של אשקלון הם ינוחו בערב, כי ה' אלוהיהם יבקר אותם וישיב אותם למקומם.
וְהָ֣יָה חֶ֗בֶל לִשְׁאֵרִ֛ית בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה עֲלֵיהֶ֣ם יִרְע֑וּן בְּבָתֵּ֣י אַשְׁקְל֗וֹן בָּעֶ֙רֶב֙ יִרְבָּצ֔וּן כִּ֧י יִפְקְדֵ֛ם יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶ֖ם וְשָׁ֥ב שבותם [שְׁבִיתָֽם׃]שמעתי את הבושת של מואב ואת הלעיגות של בני עמון, שהשמיצו את עמי והתרברבו מעבר לגבול שלהם.
שָׁמַ֙עְתִּי֙ חֶרְפַּ֣ת מוֹאָ֔ב וְגִדּוּפֵ֖י בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֲשֶׁ֤ר חֵֽרְפוּ֙ אֶת־עַמִּ֔י וַיַּגְדִּ֖ילוּ עַל־גְּבוּלָֽם׃ט–יב
גזר הדין על עמון, מואב וכוש
לכן אני חי, נא ה׳ צבאות אלוהי ישראל, שמואָב תהיה כמו סדם ובני עמון כמו עמורה, שהם יהיו חורבות, שדה של מלח ושממה לנצח. שארית עמי תבוז, ושארית גויים תירש את הארץ.
לָכֵ֣ן חַי־אָ֡נִי נְאֻם֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי־מוֹאָ֞ב כִּסְדֹ֤ם תִּֽהְיֶה֙ וּבְנֵ֤י עַמּוֹן֙ כַּֽעֲמֹרָ֔ה מִמְשַׁ֥ק חָר֛וּל וּמִכְרֵה־מֶ֥לַח וּשְׁמָמָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם שְׁאֵרִ֤ית עַמִּי֙ יְבָזּ֔וּם וְיֶ֥תֶר גוי [גּוֹיִ֖י] יִנְחָלֽוּם׃זה יקרה להם בגלל הגאווה שלהם, כי הם השתלחו והתגאו על עם ה׳ צבאות.
זֹ֥את לָהֶ֖ם תַּ֣חַת גְּאוֹנָ֑ם כִּ֤י חֵֽרְפוּ֙ וַיַּגְדִּ֔לוּ עַל־עַ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃ה׳ יהיה נורא עליהם, כי הוא יחשוף את סוד כל אלוהי הארץ, וכל אדם ממקומו ישתחווה לו, כל איי הגויים.
נוֹרָ֤א יְהוָה֙ עֲלֵיהֶ֔ם כִּ֣י רָזָ֔ה אֵ֖ת כָּל־אֱלֹהֵ֣י הָאָ֑רֶץ וְיִשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקוֹמ֔וֹ כֹּ֖ל אִיֵּ֥י הַגּוֹיִֽם׃גם אתם, כושים, תהיו קורבנות חרב.
גַּם־אַתֶּ֣ם כּוּשִׁ֔ים חַֽלְלֵ֥י חַרְבִּ֖י הֵֽמָּה׃יג–טו
חורבן נינווה ואשור
הוא ירים את ידו לצפון ויחריב את אשור, ויהפוך את נינווה לשממה, יבשים אותה כמו מדבר.
וְיֵ֤ט יָדוֹ֙ עַל־צָפ֔וֹן וִֽיאַבֵּ֖ד אֶת־אַשּׁ֑וּר וְיָשֵׂ֤ם אֶת־נִֽינְוֵה֙ לִשְׁמָמָ֔ה צִיָּ֖ה כַּמִּדְבָּֽר׃עדרים של כל סוגי חיות ירעו בתוכה. גם קאת וגם קפוד ילינו בנחלים שלה. קול שיר בתוך החלון וחרב בתוך הסף, כי יער הארזים התרוקן.
וְרָבְצ֨וּ בְתוֹכָ֤הּ עֲדָרִים֙ כָּל־חַיְתוֹ־ג֔וֹי גַּם־קָאַת֙ גַּם־קִפֹּ֔ד בְּכַפְתֹּרֶ֖יהָ יָלִ֑ינוּ ק֠וֹל יְשׁוֹרֵ֤ר בַּֽחַלּוֹן֙ חֹ֣רֶב בַּסַּ֔ף כִּ֥י אַרְזָ֖ה עֵרָֽה׃זו העיר השמחה שיושבת בביטחון ואומרת בלב עצמה: אני וכל עמי עוד נשארנו, איך הפכנו לשממה שמשמשת למקומות משכנם של חיות?
זֹ֠את הָעִ֤יר הָעַלִּיזָה֙ הַיּוֹשֶׁ֣בֶת לָבֶ֔טַח הָאֹֽמְרָה֙ בִּלְבָבָ֔הּ אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד אֵ֣יךְ ׀ הָיְתָ֣ה לְשַׁמָּ֗ה מַרְבֵּץ֙ לַֽחַיָּ֔ה כֹּ֚ל עוֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשְׁרֹ֖ק יָנִ֥יעַ יָדֽוֹ׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
קריאה לתשובה ולהימנות
הִֽתְקוֹשְׁשׁ֖וּ וָק֑וֹשּׁוּ הַגּ֖וֹי לֹ֥א נִכְסָֽף׃
בְּטֶ֙רֶם֙ לֶ֣דֶת חֹ֔ק כְּמֹ֖ץ עָ֣בַר י֑וֹם בְּטֶ֣רֶם ׀ לֹא־יָב֣וֹא עֲלֵיכֶ֗ם חֲרוֹן֙ אַף־יְהוָ֔ה בְּטֶ֙רֶם֙ לֹא־יָב֣וֹא עֲלֵיכֶ֔ם י֖וֹם אַף־יְהוָֽה׃
בַּקְּשׁ֤וּ אֶת־יְהוָה֙ כָּל־עַנְוֵ֣י הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מִשְׁפָּט֖וֹ פָּעָ֑לוּ בַּקְּשׁוּ־צֶ֙דֶק֙ בַּקְּשׁ֣וּ עֲנָוָ֔ה אוּלַי֙ תִּסָּ֣תְר֔וּ בְּי֖וֹם אַף־יְהוָֽה׃
כִּ֤י עַזָּה֙ עֲזוּבָ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וְאַשְׁקְל֖וֹן לִשְׁמָמָ֑ה אַשְׁדּ֗וֹד בַּֽצָּהֳרַ֙יִם֙ יְגָ֣רְשׁ֔וּהָ וְעֶקְר֖וֹן תֵּעָקֵֽר׃ (ס)
ה–ח
גּוֹזְרֵי הַדִּין עַל שְׁפַת הַיָּם וְעַל מֹואב וְעַמּוֹן
ה֗וֹי יֹֽשְׁבֵ֛י חֶ֥בֶל הַיָּ֖ם גּ֣וֹי כְּרֵתִ֑ים דְּבַר־יְהוָ֣ה עֲלֵיכֶ֗ם כְּנַ֙עַן֙ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים וְהַאֲבַדְתִּ֖יךְ מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃
וְֽהָיְתָ֞ה חֶ֣בֶל הַיָּ֗ם נְוֺ֛ת כְּרֹ֥ת רֹעִ֖ים וְגִדְר֥וֹת צֹֽאן׃
וְהָ֣יָה חֶ֗בֶל לִשְׁאֵרִ֛ית בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה עֲלֵיהֶ֣ם יִרְע֑וּן בְּבָתֵּ֣י אַשְׁקְל֗וֹן בָּעֶ֙רֶב֙ יִרְבָּצ֔וּן כִּ֧י יִפְקְדֵ֛ם יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיהֶ֖ם וְשָׁ֥ב שבותם [שְׁבִיתָֽם׃]
שָׁמַ֙עְתִּי֙ חֶרְפַּ֣ת מוֹאָ֔ב וְגִדּוּפֵ֖י בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן אֲשֶׁ֤ר חֵֽרְפוּ֙ אֶת־עַמִּ֔י וַיַּגְדִּ֖ילוּ עַל־גְּבוּלָֽם׃
ט–יב
גזר הדין על עמון, מואב וכוש
לָכֵ֣ן חַי־אָ֡נִי נְאֻם֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי־מוֹאָ֞ב כִּסְדֹ֤ם תִּֽהְיֶה֙ וּבְנֵ֤י עַמּוֹן֙ כַּֽעֲמֹרָ֔ה מִמְשַׁ֥ק חָר֛וּל וּמִכְרֵה־מֶ֥לַח וּשְׁמָמָ֖ה עַד־עוֹלָ֑ם שְׁאֵרִ֤ית עַמִּי֙ יְבָזּ֔וּם וְיֶ֥תֶר גוי [גּוֹיִ֖י] יִנְחָלֽוּם׃
זֹ֥את לָהֶ֖ם תַּ֣חַת גְּאוֹנָ֑ם כִּ֤י חֵֽרְפוּ֙ וַיַּגְדִּ֔לוּ עַל־עַ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
נוֹרָ֤א יְהוָה֙ עֲלֵיהֶ֔ם כִּ֣י רָזָ֔ה אֵ֖ת כָּל־אֱלֹהֵ֣י הָאָ֑רֶץ וְיִשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקוֹמ֔וֹ כֹּ֖ל אִיֵּ֥י הַגּוֹיִֽם׃
גַּם־אַתֶּ֣ם כּוּשִׁ֔ים חַֽלְלֵ֥י חַרְבִּ֖י הֵֽמָּה׃
יג–טו
חורבן נינווה ואשור
וְיֵ֤ט יָדוֹ֙ עַל־צָפ֔וֹן וִֽיאַבֵּ֖ד אֶת־אַשּׁ֑וּר וְיָשֵׂ֤ם אֶת־נִֽינְוֵה֙ לִשְׁמָמָ֔ה צִיָּ֖ה כַּמִּדְבָּֽר׃
וְרָבְצ֨וּ בְתוֹכָ֤הּ עֲדָרִים֙ כָּל־חַיְתוֹ־ג֔וֹי גַּם־קָאַת֙ גַּם־קִפֹּ֔ד בְּכַפְתֹּרֶ֖יהָ יָלִ֑ינוּ ק֠וֹל יְשׁוֹרֵ֤ר בַּֽחַלּוֹן֙ חֹ֣רֶב בַּסַּ֔ף כִּ֥י אַרְזָ֖ה עֵרָֽה׃
זֹ֠את הָעִ֤יר הָעַלִּיזָה֙ הַיּוֹשֶׁ֣בֶת לָבֶ֔טַח הָאֹֽמְרָה֙ בִּלְבָבָ֔הּ אֲנִ֖י וְאַפְסִ֣י ע֑וֹד אֵ֣יךְ ׀ הָיְתָ֣ה לְשַׁמָּ֗ה מַרְבֵּץ֙ לַֽחַיָּ֔ה כֹּ֚ל עוֹבֵ֣ר עָלֶ֔יהָ יִשְׁרֹ֖ק יָנִ֥יעַ יָדֽוֹ׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפסוקים מתחילים בקריאה דחופה לעם להתאסף ולהתחנן לפני שהעוצמה של הַשֵּׁם תתחיל להשמיד את הכל.
פסוקים א–ד
קריאה לתשובה ולהימנות
הפסוקים קוראים לעמים ולעני ארץ להתעורר לפני בוא יום זעם ה׳. הקריאה היא לחפש צדק וענווה כדי להימנע מהחורבן. הנביא מתאר את מצב הערים הפלשתית, כמו עזה, אשקלון, אשדוד ועקרון, שיהפכו לשממה ונטושה כחלק מהעונש העתידי.
פסוקים ה–ח
גּוֹזְרֵי הַדִּין עַל שְׁפַת הַיָּם וְעַל מֹואב וְעַמּוֹן
הַנָּבִיא צְפַנְיָה מְבַשֵּׂר עַל הַחֶרְבּוֹן שֶׁיַּחֲלֹף עַל שְׁפַת הַיָּם וְעַל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְעַל הַתְּגִירוּת שֶׁל מֹואב וּבְנֵי עַמּוֹן כְּשֶׁהֵם לועים אֶת יְהוּדָה. הַטֶּקסט מְתָאֵר אֶת הַהוֹוֶה הַחָדָשׁ שֶׁל הַמְּקוֹמוֹת הַנֶּהֱרָסִים כְּמִרְעֶה לַשְּׁאֵרִית שֶׁל בֵּית יְהוּדָה כְּתוֹצָאָה מֵהַגְּאֻלָּה הַבָּאָה.
פסוקים ט–יב
גזר הדין על עמון, מואב וכוש
הנביא צפניה מכריז על חורבן מואב ועמון, שיהפכו לשממה וסדום, וזאת כעונש על גאוותם וזלזולם בעם ה'. הוא מבהיר שהעוצמה האלוהית תחשוף את כוחם של כל אלוהי הארץ ותכניע את כל הגויים, כולל כושי, שיהיו קורבנות לחרב.
פסוקים יג–טו
חורבן נינווה ואשור
הפסוקים מתארים את חורבן אשור ונינווה. העיר נינווה תהפוך לשממה ויבשה כמו מדבר, ובה ירעו רק חיות בר. העיר שהייתה בטוחה ושמחה תהפוך למקום נטוש וריק, וכל העובר בה תמה בתדהמה על מצבה החדש.
הפסוקים מסתיימים בתיאור חורבנה של נינווה ושל אשור, שהפכו למדבר ומשתהבתה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
העבודה העצמית לפני התיקון של אחרים
״רַבָּה בַּר רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא אִבָּא אַגּוּדָּא דְנַהֲרָא, אֲמַרוּ לֵיהּ: נִיקּוֹץ מָר! אֲמַר לְהוּ: קוּצוּ עִילָּאֵי וְתַתָּאֵי, וַהֲדַר נִיקּוֹץ אֲנָא. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי?״
במדרש על הגמרא במסכת בבא מציעא, מובא סיפור על רבה בר רב הורנא. כשניסו להתווכח איתו על הדרך שבה הוא פועל, הוא ענה להם בגישה יוצאת דופן. הוא הציע לעקור את כל השורשים, גם העליונים וגם התחתונים, ואז לחזור ולעבוד את הכל מחדש בצורה נקייה. ההסבר לכך מבוסס על הפסוק "הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ". רֵיש לָקִישׁ מפרש זאת כהנחיה לאדם: קודם כל תקן ותקן את עצמך, ורק אחר כך תנסה לתקן או לבקר אחרים. הגישה הזו מלמדת ששינוי אמיתי ומוצלח מתחיל בבחינה עצמית עמוקה ולא רק בתיקון חיצוני של הסביבה.
בבא מציעא ק״ז ב:ט״ו ↗התמודדות עם התנגדות: קודם כל עם עצמך
״מֵעִיקָּרָא מַאי סְבַר וּלְבַסּוֹף מַאי סְבַר? מֵעִיקָּרָא סְבַר: נִיחָא לְהוּ לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, דְּיָתְבִי בְּטוּלֵּיהּ. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא מְעַכְּבִי, שַׁדַּר קַצְיֵיהּ. וְלֵימָא לֵיהּ: זִיל קוֹץ״
הגמרא במסכת בבא בתרא דנה בשיטה של אדם המנסה להשפיע או להוציא לפועל רצון מסוים. בהתחלה, נראה שהאדם מעדיף לתת למתנגדים או לאנשים בעלי כוח להישאר בדרכם ובשלוותם, מבלי להפריע להם. אך ברגע שהוא רואה שהם מעכבים את מעשיו, הוא בוחר להשתמש בכוחו כדי להשיג את מטרתו. הטקסט מביא את דברי ריש לקיש, שמדגים זאת דרך הביטוי "התקוששו וקושו". המשמעות היא שעל האדם קודם כל להקשיח ולתקן את עצמו ואת דבריו, ורק לאחר מכן הוא יכול להתמודד עם אחרים. הגישה כאן היא ששיפור עצמי וחיזוק הפנימי הם הצעד הראשון וההכרחי לפני שמנסים לשנות או להשפיע על הסביבה.
בבא בתרא ס׳ ב:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
העונש על עמי השכנים
״כי עזה עזובה תהיה. כי אם תעשו כן אפקוד על שכיניכם הרעים פלשת ועמון ומואב כמו שהנביא מסדרן והולך:״
הפסוק מתאר את הגורל של ארבעת המקומות שיהיו ריקים ומבודדים. הנביא צפניה מפרט שהפלשתים, עמון ומואב יחוו חורבן, בדומה למה שקרה לעזה. זהו תיאור של מצב שבו המקומות האלו הופכים לשטחים שאין בהם חיים או מגורים. רש"י מפרש על הפסוק שמתקיים תנאי מסוים. אם בני ישראל יבחרו לעשות את הדבר הנכון, הַשֵּׁם יקח מהם את השכינים הרעים הללו. לפי הפירוש, קיומו של העונש תלוי בבחירה המוסרית של העם, והנביא מפרט את רשימת האויבים שייעלמו.
רש״י על צפניה 2:4:1 ↗היראה של האומות
״וישתחוו לו. כשיראו שנתקלקלו יראתן:״
בפסוק זה מופיע תיאור של תגובת האומות המנוצחות. לפי רש"י, כאשר האומות יראו שהדבר קרה ושכל הסדר הישן התקלקל והשתבש, הן ירגישו פחד ויראה. הפירוש מתמקד בתחושת התדהמה והחרדה שנובעת מהשינוי הדרסטי במציאות. הפרשן מסביר שהפחד נובע מהראייה של הבלגן והחורבן. הוא לא טוען שהן ייראו פחד בגלל סיבה אחרת, אלא בגלל שהן יראו שהמצב שבו הן מכירות כבר לא קיים.
רש״י על צפניה 2:11:2 ↗הדין על הארבעה
״יגרשוה - יגרשו האויבים אנשים ממנה.״
בפרק השני של ספר צפניה, הנביא מתאר את הגורל של ארבעה כיוונים שונים. הוא מביא תמונות של חורבן וגירוש עבור אויבי עם ישראל. החלק הזה מתמקד באזור דרום, שם הדין יבוא על ערים שייכת לממלכות שכנות. הנביא מתאר מצב שבו אנשים ייגרשו מעצמם ומהארץ שלהם. הפירוש של אבן עזרא על פסוק ד' מסביר כי המילה יגרשוה משמעה שהאויבים יגרשו את האנשים מהארץ. על פי הסבר זה, הדין מתבטא בריקון האוכלוסייה ובהחלפת השליטה על השטח. החקירה מתמקדת במשמעות המילה המקראית ובתהליך הגירוש שמתואר בטקסט.
אבן עזרא על צפניה 2:4:2 ↗הַעֲצָרָה הַמַּפְחִיתָה
״נורא - אז תראה יראת השם וגבורתו עליהם.״
בְּקֶצֶת הַנְּבִיאִים, צְפַנְיָה מַתְחִיל בִּקְרָאָה לְעַם הַשֵּׁם לְחַפֵּשׂ אֶת הַצֶּדֶק וְלַחְפֵּשׂ אֶת הַצִּדְקוּת, כְּדֵי שֶׁאולי יִסָּתֵר יוֹם הַכַּעַס שֶׁל הַשֵּׁם. הַנְּבִיאָה מְתָאֶרֶת אֶת הַסְּעָרָה הַמַּבְטִיחָה עַל הָעַמִּים הַסּוֹבְבִים, מִבְּעַד לַמְדַּבּוּת וְעַד הַמַּדְבָּח, כְּשֶׁהַשֵּׁם יִכְלֶה עַל כָּל הָאָרֶץ בִּקְנָאָה. הַתְּמוּנוֹת בַּטֶּקסט מְדַבְּרוֹת עַל הֶרֶס וְעַל הֲשַׁמַּת הַמְּקוֹמוֹת הַמְּשֻׁבָּחִים, כְּמוֹ עֲמּוֹן וְמוֹאָב וְעַמִּים אֲחֵרִים. הַתְּמִירָה שֶׁל הַמְּקוֹמוֹת הַמְּשֻׁבָּחִים לְחרָבוֹת מְבִיאָה אֶת הַקְּרִיאָה לִירֵא הַשֵּׁם. אִבְן עֶזְרָא בְּפֵרוּשׁוֹ עַל צְפַנְיָה מַסְבִּיר כְּשֶׁהַתִּקְוָה הַנְּבִיאִית מַדִּיקָה עַל הַמַּעֲמָד שֶׁל הַמְּקוֹמוֹת הַמְּבֻלְבְּלִים, הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁהָעַמִּים יִרְאוּ אֶת גְּבוּרַת הַשֵּׁם וְאֶת יִרְאָתוֹ בְּעַצְמָם. הַתְּרַגּוּם הַנְּבִיאִי מְדַגֵּשׁ אֶת הַמַּעֲמָד הַנּוֹרָא שֶׁל הַשֵּׁם כְּכְלִי לְהַחְזִיר אֶת הָעַמִּים אֶל הַדֶּרֶךְ.
אבן עזרא על צפניה 2:11:1 ↗