דבר ה׳ על ארץ חדר, ודמש מצאה מנוחה, כי לעיני ה׳ כל עיני אדם וכל שבטי ישראל.
מַשָּׂ֤א דְבַר־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ חַדְרָ֔ךְ וְדַמֶּ֖שֶׂק מְנֻחָת֑וֹ כִּ֤י לַֽיהוָה֙ עֵ֣ין אָדָ֔ם וְכֹ֖ל שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃זכריה · פרק ט׳
נבואות על ערי צפון, פלשת, וביאת המלך
הַשֵּׁם יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה נֶגֶד עָרִים רַבּוֹת, מֵהַצְרוֹן וְעַד הַחֶצְבּוֹן, וְהַבְּשׂוֹרָה עַל בּוֹא הַמֶּלֶךְ הַצַּדִּיק וְהַגְּאֻלָּה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
זכריה ט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
נבואת ה' על ערי צפון וסוריה
גם חמת תכבוש בה, וצור וצדון, כי חוכמה רבה להם.
וְגַם־חֲמָ֖ת תִּגְבָּל־בָּ֑הּ צֹ֣ר וְצִיד֔וֹן כִּ֥י חָֽכְמָ֖ה מְאֹֽד׃צור בנתה לעצמה מצור, וצברה כסף כמו אפר וברזל כמו טיט.
וַתִּ֥בֶן צֹ֛ר מָצ֖וֹר לָ֑הּ וַתִּצְבָּר־כֶּ֙סֶף֙ כֶּֽעָפָ֔ר וְחָר֖וּץ כְּטִ֥יט חוּצֽוֹת׃הנה אדוני יחזיק בה, ויכה בים את כוחה, והיא תיאכל באש.
הִנֵּ֤ה אֲדֹנָי֙ יֽוֹרִשֶׁ֔נָּה וְהִכָּ֥ה בַיָּ֖ם חֵילָ֑הּ וְהִ֖יא בָּאֵ֥שׁ תֵּאָכֵֽל׃ה–ח
נבואת עונש על ערי פלשת
תרא אשקלון ותפחד, ועזה ותחיל מאוד, ועקרון כי המבט שלה היה מבוהל, ומלך עזה יאבד ואשקלון לא תישב.
תֵּרֶ֨א אַשְׁקְל֜וֹן וְתִירָ֗א וְעַזָּה֙ וְתָחִ֣יל מְאֹ֔ד וְעֶקְר֖וֹן כִּֽי־הֹבִ֣ישׁ מֶבָּטָ֑הּ וְאָ֤בַד מֶ֙לֶךְ֙ מֵֽעַזָּ֔ה וְאַשְׁקְל֖וֹן לֹ֥א תֵשֵֽׁב׃ויישב ממזר באشدוד, ואכרית את גאוות פלשתים.
וְיָשַׁ֥ב מַמְזֵ֖ר בְּאַשְׁדּ֑וֹד וְהִכְרַתִּ֖י גְּא֥וֹן פְּלִשְׁתִּֽים׃ואסיר את דמיו מפיו ואת שקוציו מבין שיניו, ויישאר גם הוא לאלוהינו, ויהיה כמו שר ביהודה, ועקרון תכבש.
וַהֲסִרֹתִ֨י דָמָ֜יו מִפִּ֗יו וְשִׁקֻּצָיו֙ מִבֵּ֣ין שִׁנָּ֔יו וְנִשְׁאַ֥ר גַּם־ה֖וּא לֵֽאלֹהֵ֑ינוּ וְהָיָה֙ כְּאַלֻּ֣ף בִּֽיהוּדָ֔ה וְעֶקְר֖וֹן כִּיבוּסִֽי׃וחננתי את ביתי למצד, כדי שלא יעבור עובר ושב, כי עכשיו ראיתי במו עיניי.
וְחָנִ֨יתִי לְבֵיתִ֤י מִצָּבָה֙ מֵעֹבֵ֣ר וּמִשָּׁ֔ב וְלֹֽא־יַעֲבֹ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹד נֹגֵ֑שׂ כִּ֥י עַתָּ֖ה רָאִ֥יתִי בְעֵינָֽי׃ (ס)על המילים
הכוונה למעמד שבו הַשֵּׁם מגן על ביתו.
ט–יב
בְּשׂוֹרוֹת הַמֶּלֶךְ וְהַגְּאֻלָּה
שִׂמְחִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, תְּרוֹעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם! הִנֵּה מַלְכְּךָ בָּא לָךְ, צַדִּיק וּמִתְרוֹחֵשׁ, הוּא עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר, וְעַל עֲיָר בֶּן אֲתֹנוֹת.
גִּילִ֨י מְאֹ֜ד בַּת־צִיּ֗וֹן הָרִ֙יעִי֙ בַּ֣ת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה מַלְכֵּךְ֙ יָ֣בוֹא לָ֔ךְ צַדִּ֥יק וְנוֹשָׁ֖ע ה֑וּא עָנִי֙ וְרֹכֵ֣ב עַל־חֲמ֔וֹר וְעַל־עַ֖יִר בֶּן־אֲתֹנֽוֹת׃וַאֲנִי אֶכְרֹת אֶת הָרֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְאֶת הַסּוּס מִירוּשָׁלִַם, וְאֶכְרֹת אֶת קֶשֶׁת הַמִּלְחָמָה. הוּא יְדַבֵּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם, וּמֶמְשַׁלְתּוֹ תִּהְיֶה מִן הַיָּם וְעַד הַיָּם, וּמֵהַנָּהָר וְעַד כָּל כְּנֵס فَרְצֵי הָאָרֶץ.
וְהִכְרַתִּי־רֶ֣כֶב מֵאֶפְרַ֗יִם וְסוּס֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְנִכְרְתָה֙ קֶ֣שֶׁת מִלְחָמָ֔ה וְדִבֶּ֥ר שָׁל֖וֹם לַגּוֹיִ֑ם וּמָשְׁלוֹ֙ מִיָּ֣ם עַד־יָ֔ם וּמִנָּהָ֖ר עַד־אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃גַּם אַתְּ, בִּשְׁבִיל דַּם בְּרִיתֵךְ, שִׁלַּחְתִּי אֶת שְׁבִיעַיִךְ מִן הַבּוֹר, שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם.
גַּם־אַ֣תְּ בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֤חְתִּי אֲסִירַ֙יִךְ֙ מִבּ֔וֹר אֵ֥ין מַ֖יִם בּֽוֹ׃שׁוּבוּ אֶל הַמִּבְצָר, אַתֶּם שְׁבִיעֵי הַתִּקְוָה. גַּם הַיּוֹם הַמַּגִּיד אוֹמֵר: אֲשִׁיב אֶתְכֶם.
שׁ֚וּבוּ לְבִצָּר֔וֹן אֲסִירֵ֖י הַתִּקְוָ֑ה גַּם־הַיּ֕וֹם מַגִּ֥יד מִשְׁנֶ֖ה אָשִׁ֥יב לָֽךְ׃יג–טז
הצלת ציון והניצחון על האויבים
כי דהרכתי לי את יהודה, קשת מלאתי את אפרים, ועוררתי את בנייך ציון נגד בנייך יואן, ושמתי אותך כחרב גיבור.
כִּֽי־דָרַ֨כְתִּי לִ֜י יְהוּדָ֗ה קֶ֚שֶׁת מִלֵּ֣אתִי אֶפְרַ֔יִם וְעוֹרַרְתִּ֤י בָנַ֙יִךְ֙ צִיּ֔וֹן עַל־בָּנַ֖יִךְ יָוָ֑ן וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּחֶ֥רֶב גִּבּֽוֹר׃והשם ייראה עליהם, ויצא כברק חציו, ואדוני יהוה בשופר יתקע, והלך בסערות תימן.
וַֽיהוָה֙ עֲלֵיהֶ֣ם יֵֽרָאֶ֔ה וְיָצָ֥א כַבָּרָ֖ק חִצּ֑וֹ וַֽאדֹנָ֤י יְהֹוִה֙ בַּשּׁוֹפָ֣ר יִתְקָ֔ע וְהָלַ֖ךְ בְּסַעֲר֥וֹת תֵּימָֽן׃יהוה צבאות יגן עליהם, ואכלו וכבשו אבני קלע, ושתו והמי המון כמו יין, ומילאו ככלי מדידה כמו פינות מזבח.
יְהוָ֣ה צְבָאוֹת֮ יָגֵ֣ן עֲלֵיהֶם֒ וְאָכְל֗וּ וְכָֽבְשׁוּ֙ אַבְנֵי־קֶ֔לַע וְשָׁת֥וּ הָמ֖וּ כְּמוֹ־יָ֑יִן וּמָֽלְאוּ֙ כַּמִּזְרָ֔ק כְּזָוִיּ֖וֹת מִזְבֵּֽחַ׃והשם אלוהיהם יושיע אותם ביום ההוא, כצאן עמם, כי אבני נוי מתנוססות על אדמתם.
וְֽהוֹשִׁיעָ֞ם יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּצֹ֣אן עַמּ֑וֹ כִּ֚י אַבְנֵי־נֵ֔זֶר מִֽתְנוֹסְס֖וֹת עַל־אַדְמָתֽוֹ׃יז–יז
שפע הארץ
כמה טוב וכמה יפה זה: דגן, צעירים ויין יניבו בשיבולים.
כִּ֥י מַה־טּוּב֖וֹ וּמַה־יָפְי֑וֹ דָּגָן֙ בַּֽחוּרִ֔ים וְתִיר֖וֹשׁ יְנוֹבֵ֥ב בְּתֻלֽוֹת׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
נבואת ה' על ערי צפון וסוריה
מַשָּׂ֤א דְבַר־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ חַדְרָ֔ךְ וְדַמֶּ֖שֶׂק מְנֻחָת֑וֹ כִּ֤י לַֽיהוָה֙ עֵ֣ין אָדָ֔ם וְכֹ֖ל שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
וְגַם־חֲמָ֖ת תִּגְבָּל־בָּ֑הּ צֹ֣ר וְצִיד֔וֹן כִּ֥י חָֽכְמָ֖ה מְאֹֽד׃
וַתִּ֥בֶן צֹ֛ר מָצ֖וֹר לָ֑הּ וַתִּצְבָּר־כֶּ֙סֶף֙ כֶּֽעָפָ֔ר וְחָר֖וּץ כְּטִ֥יט חוּצֽוֹת׃
הִנֵּ֤ה אֲדֹנָי֙ יֽוֹרִשֶׁ֔נָּה וְהִכָּ֥ה בַיָּ֖ם חֵילָ֑הּ וְהִ֖יא בָּאֵ֥שׁ תֵּאָכֵֽל׃
ה–ח
נבואת עונש על ערי פלשת
תֵּרֶ֨א אַשְׁקְל֜וֹן וְתִירָ֗א וְעַזָּה֙ וְתָחִ֣יל מְאֹ֔ד וְעֶקְר֖וֹן כִּֽי־הֹבִ֣ישׁ מֶבָּטָ֑הּ וְאָ֤בַד מֶ֙לֶךְ֙ מֵֽעַזָּ֔ה וְאַשְׁקְל֖וֹן לֹ֥א תֵשֵֽׁב׃
וְיָשַׁ֥ב מַמְזֵ֖ר בְּאַשְׁדּ֑וֹד וְהִכְרַתִּ֖י גְּא֥וֹן פְּלִשְׁתִּֽים׃
וַהֲסִרֹתִ֨י דָמָ֜יו מִפִּ֗יו וְשִׁקֻּצָיו֙ מִבֵּ֣ין שִׁנָּ֔יו וְנִשְׁאַ֥ר גַּם־ה֖וּא לֵֽאלֹהֵ֑ינוּ וְהָיָה֙ כְּאַלֻּ֣ף בִּֽיהוּדָ֔ה וְעֶקְר֖וֹן כִּיבוּסִֽי׃
וְחָנִ֨יתִי לְבֵיתִ֤י מִצָּבָה֙ מֵעֹבֵ֣ר וּמִשָּׁ֔ב וְלֹֽא־יַעֲבֹ֧ר עֲלֵיהֶ֛ם ע֖וֹד נֹגֵ֑שׂ כִּ֥י עַתָּ֖ה רָאִ֥יתִי בְעֵינָֽי׃ (ס)
ט–יב
בְּשׂוֹרוֹת הַמֶּלֶךְ וְהַגְּאֻלָּה
גִּילִ֨י מְאֹ֜ד בַּת־צִיּ֗וֹן הָרִ֙יעִי֙ בַּ֣ת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה מַלְכֵּךְ֙ יָ֣בוֹא לָ֔ךְ צַדִּ֥יק וְנוֹשָׁ֖ע ה֑וּא עָנִי֙ וְרֹכֵ֣ב עַל־חֲמ֔וֹר וְעַל־עַ֖יִר בֶּן־אֲתֹנֽוֹת׃
וְהִכְרַתִּי־רֶ֣כֶב מֵאֶפְרַ֗יִם וְסוּס֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וְנִכְרְתָה֙ קֶ֣שֶׁת מִלְחָמָ֔ה וְדִבֶּ֥ר שָׁל֖וֹם לַגּוֹיִ֑ם וּמָשְׁלוֹ֙ מִיָּ֣ם עַד־יָ֔ם וּמִנָּהָ֖ר עַד־אַפְסֵי־אָֽרֶץ׃
גַּם־אַ֣תְּ בְּדַם־בְּרִיתֵ֗ךְ שִׁלַּ֤חְתִּי אֲסִירַ֙יִךְ֙ מִבּ֔וֹר אֵ֥ין מַ֖יִם בּֽוֹ׃
שׁ֚וּבוּ לְבִצָּר֔וֹן אֲסִירֵ֖י הַתִּקְוָ֑ה גַּם־הַיּ֕וֹם מַגִּ֥יד מִשְׁנֶ֖ה אָשִׁ֥יב לָֽךְ׃
יג–טז
הצלת ציון והניצחון על האויבים
כִּֽי־דָרַ֨כְתִּי לִ֜י יְהוּדָ֗ה קֶ֚שֶׁת מִלֵּ֣אתִי אֶפְרַ֔יִם וְעוֹרַרְתִּ֤י בָנַ֙יִךְ֙ צִיּ֔וֹן עַל־בָּנַ֖יִךְ יָוָ֑ן וְשַׂמְתִּ֖יךְ כְּחֶ֥רֶב גִּבּֽוֹר׃
וַֽיהוָה֙ עֲלֵיהֶ֣ם יֵֽרָאֶ֔ה וְיָצָ֥א כַבָּרָ֖ק חִצּ֑וֹ וַֽאדֹנָ֤י יְהֹוִה֙ בַּשּׁוֹפָ֣ר יִתְקָ֔ע וְהָלַ֖ךְ בְּסַעֲר֥וֹת תֵּימָֽן׃
יְהוָ֣ה צְבָאוֹת֮ יָגֵ֣ן עֲלֵיהֶם֒ וְאָכְל֗וּ וְכָֽבְשׁוּ֙ אַבְנֵי־קֶ֔לַע וְשָׁת֥וּ הָמ֖וּ כְּמוֹ־יָ֑יִן וּמָֽלְאוּ֙ כַּמִּזְרָ֔ק כְּזָוִיּ֖וֹת מִזְבֵּֽחַ׃
וְֽהוֹשִׁיעָ֞ם יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּצֹ֣אן עַמּ֑וֹ כִּ֚י אַבְנֵי־נֵ֔זֶר מִֽתְנוֹסְס֖וֹת עַל־אַדְמָתֽוֹ׃
יז–יז
שפע הארץ
כִּ֥י מַה־טּוּב֖וֹ וּמַה־יָפְי֑וֹ דָּגָן֙ בַּֽחוּרִ֔ים וְתִיר֖וֹשׁ יְנוֹבֵ֥ב בְּתֻלֽוֹת׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַפֶּסֶק מְתָאֵר אֶת הַדִּין שֶׁיַּחַדּוּל עַל עָרֵי הַצָּפוֹן וְהַדַּרְכִים, אֶת הַחֶרְבָּן עַל פְּלִשְׁתִּים, וְאֶת הַתִּקְוָה לִבְרִית הַגְּאֻלָּה וּשְׁפִיעַת הָאָרֶץ.
פסוקים א–ד
נבואת ה' על ערי צפון וסוריה
הנבואה מתארת את שליטת ה' על ארץ חדר, דמשק, חמת, וערים פניניה כמו צור וצדון. למרות העושר והחכמה של צור, ה' יכבוש אותה ויחריב את כוחה.
פסוקים ה–ח
נבואת עונש על ערי פלשת
הפסוקים מתארים חרדה וכיבוש של ערי פלשת: אשקלון, עזה, עקרון ואشدוד. הנביא מבשר על אובדן מנהיגות ועוצמה פלשתית, ועל שינוי גורל הממזרים שישתלבו בעם ה'. בסוף, הַשֵּׁם מבטיח להגן על ביתו מפני כל פולש.
פסוקים ט–יב
בְּשׂוֹרוֹת הַמֶּלֶךְ וְהַגְּאֻלָּה
הַפָּסוּקִים מְתָאֲרִים בְּשׂוֹרָה עַל בְּוִיאַת מַלְכָּה צַדִּיק, עָנִי וְעָנוּת, שֶׁיָּבוֹא לִירוּשָׁלִַם וְיָכִין שָׁלוֹם עָלֶם. הַפֶּסוּק מְדַבֵּר גַּם עַל שִׁלּוּחַ שְׁבִיעִים מִן הַבּוֹ וְעַל הַקּוֹרָא לַשְּׁבִיעִים לַחֲזֹר לַמִּבְצָר בְּתִקְוָה.
פסוקים יג–טז
הצלת ציון והניצחון על האויבים
פסוקים אלו מתארים חזון של התערבות אלוהית בטובת עם ישראל. ה' ינהיג את ציונה ככלי נשק עוצמתי נגד אויביה, יגן על עמו וישע אותו ביום מכריע, תוך תיאור עוצמת הניצחון והשפע שיגיע לאחר המלחמה.
פסוקים יז–יז
שפע הארץ
פסוק זה מתאר שפע חקלאי ופריחה של הטבע. הוא מציין את הטוב והיופי שבתוצרת הארץ, הכוללת דגן, צעירים (גרעיני דגן) ויין בשלות המשפיעים בשיבולים מלאים.
הַנְּבוּאָה מְסַיֶּמֶת בְּתִיאּוּר הַשֶּׁפַע הַנִּדְחָה וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל הָעָם בְּעֵת הַנִּצָּחוֹן.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
חשיבות השלמות בקדושה
״דְּמַחֵית מִידֵּי מִתּוּתֵיהּ, וְשָׁקֵיל לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֲבָנִים שֶׁל קְרָנוֹת חֲלוּלוֹת הָיוּ – דִּכְתִיב: ״וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ״; הָכָא״
במדרש על מסכת זבחים, מוסבר כיצד יש להתרשם מפרטי הדינים בבית המקדש. רב כהנא מציין קושי במקרה שבו אבנים בקרנות המזבח היו חלולות, ומשווה זאת לכתיבה המדגישה מילוי של כלי כקשיר מזבח. המפרש מסביר כי המטרה היא להבין שהדין דורש בדיקה מעמיקה של המציאות. הגישה כאן מדגישה את הצורך להוציא דברים מהכללי ולקבל אותם באופן אישי ומעמיק, כפי שמישהו שמוציא דבר מתוך תבנית ומבחן אותו. הטקסט מראה כיצד הלכה ודין תלויים בפרטים הקטנים ביותר של שלמות הכלי, ולא רק בתיאור הכללי שלו.
זבחים נ״ד ב:ב׳ ↗התפשטות ירושלים ומשמעות המלוכה
״אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מָה הָאַף הַזֶּה נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל אָדָם, כָּךְ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָתוּן בְּגָבְהוֹ שֶׁל עוֹלָם. מָה הָאַף הַזֶּה רֹב תַּכְשִׁיטִין״
בְּפִרְשָׁן הַמְּסוֹרֶתִי עַל זְכַרְיָה, רַבִּי יוֹחָנָן מְפַסֵּק אֶת הַמַּשָּׂא עַל דַּמַּשֶׂק כְּהַבְטָחָה לְהַרְחָבַת יְרוּשָׁלַיִם. הוּא מְסַבֵּל אֶת הַמִּצְעָה שֶׁהָעִיר תִּהְיֶה רְחָבָה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁגְּבוּלוֹתֶיהָ יַגִּיעוּ לְשַׁעֲרֵי דַּמַּשֶׂק. הַמְפַשֵּׁר מְקַשֵּׁר אֶת הַמִּשְׁאָה לְמַעֲמָד הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנִּקְרָא "חַדְרָךְ", וּמְסַבֵּל שֶׁהוּא עָתִיד לְהַדְרִיךְ אֶת כָּל הָעוֹלָם לַתְּשׁוּבָה. הַמִּבְטָא מְצַיֵּר אֶת הַמְּנוּחָה שֶׁל דַּמַּשֶׂק כְּמַשְׁמַע לוֹת הַמְּנוּחָה שֶׁבְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. הַפְּרִישָׁה מְבִיאָה מַעֲנִים שׁוֹנִים עַל הַמִּשְׁאָה: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה דּוֹרְשִׁים עַל הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא "חַדְרָךְ", וּרְבִי נְחֶמְיָה רוֹאֶה בּוֹ אֶת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הַמְּשַׁלֵּט בְּעַדְלָה—חַד לָאֻמּוֹת וְרַךְ לְיִשְׂרָאֵל. הַסְּבָרָה זוֹ מְחַבֶּרֶת בֵּין הַגְּבוּל הַגְּאֹוגרָפִי לְבֵין הַמַּשְׁגָּה הָרוּחָנִית שֶׁל הַמַּלְכוּת.
שיר השירים רבה ז׳:ה׳:ג׳ ↗בעקבות המפרשים
השמדת האויבים ושלטון הַשֵּׁם
״הנה אד'. שהוא שליט על כל:״
בַּחֲלָצִיּוֹת הַנִּבְדָּחוֹת מִפַּלֶּשֶׁת, הַנְּבוּאָה בְּזִכְרְיָה מְתָאֶרֶת אֶת הַשְּׁמִידָה שֶׁתַּקְרֶה לְעָרִים שֶׁל הָאוֹיְבִים, כְּמוֹ חֶצֶׁר וּצְדָק. הָעִיר תִּכְבַּשׁ אֶת הָאוֹיְבִים שֶׁלָּהּ, וְהַכְּלִי הַמַּעֲדֶן שֶׁלָּהּ יִהְיֶה מַעֲדֶן לְעַצְמָהּ. הַנְּבִיא מְצַיֵּן שֶׁהַשֵּׁם יַשְׁמִיד אֶת הַכֹּל. רַשִׁי, בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַפָּסוּק הָרְבָעִי, מַסְבִּיר שֶׁהַמִּלָּה אֶדְם מְצַייֶנת שֶׁהַשֵּׁם הוּא הַשַּׁלִיט עַל כָּל הַדְּבָרִים. הוּא מַבִּיט וְשׂוֹטֵר עַל כָּל הָעוֹלָם וְעַל כָּל הַמַּמְלָכוֹת שֶׁנִּכְבַּשׁוּ.
רש״י על זכריה 9:4:1 ↗ההגנה על בני ציון
״ועוררתי בניך ציון. על חיל אנטיוכס:״
בפסוק זה מופיעה הבטחה של הַשֵּׁם לעורר את בני ציון ולהגן עליהם. הנביא זכריה מתאר מצב שבו הכוח האלוהי יתערב כדי להגן על העם. הדימוי של "עוררתי" מעיד על פעולה אקטיבית של אלוהים לחיזק את העם מול אויביו. רש"י מפרש את הפסוק ומזהה את האויב שמוזכר בהקשר זה כצבאו של אנטיוכוס. לפי פירוש זה, הטקסט מתייחס למאבק היסטורי ספציפי נגד השליט היווני. חשוב לציין שזו פרשנות אחת על המשתמע מהטקסט, ולא בהכרח ההבנה היחידה של הפסוק.
רש״י על זכריה 9:13:3 ↗הביטחון בירושלים
״תרא, מבטה - שהיתה מבטת אליו להושיעה ואלה המקומות הם סביבות ירושלם, על כן הזכירם הכתוב והטעם כי ירושלם תשב לבטח.״
בפסוק החמישי בפרק תשע בספר זכריה, מתוארת עיר ירושלים שיושבת בבטחה. הכתוב מציין שערים ושטחים מסוימים מסביב לירושלים יחוותו פחד וחשש ממה שעומד לקרות להם. אבן עזרא מפרש שהמבט של המקומות הללו הוא מבט של תחינה להצלה. הוא מסביר שהאזורים שהנביא מזכיר הם הסביבה של ירושלים, וזו הסיבה שהם מוזכרים יחד עם הבטחת הביטחון של ירושלים עצמה.
אבן עזרא על זכריה 9:5:1 ↗המשמעות של המילה מגיד
״גם היום מגיד - אחר מגיד, זהו משנה.״
בפרשת זכריה, נתקלים במילה מגיד בצורה שמעוררת שאלה לגבי הזמן שבו הדבר קורה. האם הכוונה היא למה שקורה ממש ברגע זה, או שמא הכוונה היא למשהו שמתרחש בתקופה אחרת? אבן עזרא מסביר על הפסוק הזה שהמילה מגיד יכולה להשתמש במשנה, כלומר בניסוח שמתאר אירוע שקורה לאחר זמן מסוים. הוא מציע שהמילה אינה מצביעה רק על ההווה המיידי, אלא על דיווח על מה שקורה בתקופה אחרת.
אבן עזרא על זכריה 9:12:2 ↗