הַמַּלְאָךְ שֶׁדִּבֶּר אִלַּי חָזַר וְהִעִיר אוֹתִי, כְּמוֹ אָדָם שֶׁמִּתְעוֹרֵר מִשֵּׁנָתוֹ.
וַיָּ֕שָׁב הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י וַיְעִירֵ֕נִי כְּאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־יֵע֥וֹר מִשְּׁנָתֽוֹ׃זכריה · פרק ד׳
חֶזְיוֹן הַמְּנוֹרָה וְהַזֵּיתִים
חֶזְיוֹן הַמְּנוֹרָה, הַבְּטָחָה לְזֶרְבָּבֵל וְהֶסְבֵּר הַזֵּיתִים
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
זכריה ד׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
חֶזְיוֹן הַמְּנוֹרָה
הוּא שָׁאַל אוֹתִי: "מָה אַתָּה רוֹאֶה?". וַאֲנִי עָנִיתִי שֶׁרָאִיתִי מְנוֹרַת זָהָב שֶׁהַכֹּל בָּהּ מִזָּהָב, וְגַם הַקּוֹבַע שֶׁלָּהּ מִזָּהָב, וְעָלֶיהָ שֶׁבַע נֵרוֹת, וְעַל הַקּוֹבַע שֶׁלָּהּ שֶׁבַע מַצָּקוֹת לַנֵּרוֹת שֶׁעָלֶיהָ.
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה ויאמר [וָאֹמַ֡ר] רָאִ֣יתִי ׀ וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ׃עָלֶיהָ הָיוּ שְׁנֵי זֵיתִים, אֶחָד מִימִין הַקּוֹבַע וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל.
וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ׃וַאֲנִי עָנִיתִי לַמַּלְאָךְ שֶׁדִּבֶּר אִלַּי: "מָה זֶה, אֲדֹנִי?"
וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל־הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה־אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי׃ה–ח
הבטחת הַשֵּׁם לזרבבל
המלאך שדיבר איתי ענה ואמר לי: האם לא ידעת מה הם אלה? ואני עניתי: לא, אדוני.
וַ֠יַּעַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃הוא ענה ואמר לי: זה דברי הַשֵּׁם לזרבבל: לא בכוח ולא בעוצמה, אלא ברוחי, אמר הַשֵּׁם צבאות.
וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃מי אתה, ההר הגדול הזה, לפני זרבבל? אתה תהפוך למישור, והוא יוציא את אבן הראשה בצעקות חן, חן.
מִֽי־אַתָּ֧ה הַֽר־הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת־הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔ה תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ׃ (פ)וזה היה דברי הַשֵּׁם אליי, שאמר:
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ט–יב
חֲזוֹן הַזֵּיתִים שֶׁל זְרֻבָּבֵל
יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדּוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם׃
יְדֵ֣י זְרֻבָּבֶ֗ל יִסְּד֛וּ הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה וְיָדָ֣יו תְּבַצַּ֑עְנָה וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃כִּי מִי בַזְ לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת־הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה־אֵלֶּה עֵינֵי יְהוָה הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל־הָאָרֶץ׃
כִּ֣י מִ֣י בַז֮ לְי֣וֹם קְטַנּוֹת֒ וְשָׂמְח֗וּ וְרָא֞וּ אֶת־הָאֶ֧בֶן הַבְּדִ֛יל בְּיַ֥ד זְרֻבָּבֶ֖ל שִׁבְעָה־אֵ֑לֶּה עֵינֵ֣י יְהוָ֔ה הֵ֥מָּה מְשׁוֹטְטִ֖ים בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו מַה־שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶה עַל־יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל־שְׂמֹאלָהּ׃
וָאַ֖עַן וָאֹמַ֣ר אֵלָ֑יו מַה־שְּׁנֵ֤י הַזֵּיתִים֙ הָאֵ֔לֶה עַל־יְמִ֥ין הַמְּנוֹרָ֖ה וְעַל־שְׂמֹאולָֽהּ׃וָאַעַן שֵׁנִית וָאֹמַר אֵלָיו מַה־שְׁתֵּי שִׁבְלֵי הַזֵּיתִים אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב׃
וָאַ֣עַן שֵׁנִ֔ית וָאֹמַ֖ר אֵלָ֑יו מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבֲּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּיַ֗ד שְׁנֵי֙ צַנְתְּר֣וֹת הַזָּהָ֔ב הַֽמְרִיקִ֥ים מֵעֲלֵיהֶ֖ם הַזָּהָֽב׃יג–יד
הסבר החזון
הוא אמר לי: "האם לא ידעת מה אלו הן?" ועניתי לו: "לא, אדוני".
וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃הוא אמר: "אלו הם שני בני היצהר, העומדים לצד אדון כל הארץ".
וַיֹּ֕אמֶר אֵ֖לֶּה שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־הַיִּצְהָ֑ר הָעֹמְדִ֖ים עַל־אֲד֥וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
חֶזְיוֹן הַמְּנוֹרָה
וַיָּ֕שָׁב הַמַּלְאָ֖ךְ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֑י וַיְעִירֵ֕נִי כְּאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־יֵע֥וֹר מִשְּׁנָתֽוֹ׃
וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י מָ֥ה אַתָּ֖ה רֹאֶ֑ה ויאמר [וָאֹמַ֡ר] רָאִ֣יתִי ׀ וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ׃
וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ׃
וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל־הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה־אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי׃
ה–ח
הבטחת הַשֵּׁם לזרבבל
וַ֠יַּעַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃
וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃
מִֽי־אַתָּ֧ה הַֽר־הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת־הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔ה תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ׃ (פ)
וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃
ט–יב
חֲזוֹן הַזֵּיתִים שֶׁל זְרֻבָּבֵל
יְדֵ֣י זְרֻבָּבֶ֗ל יִסְּד֛וּ הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה וְיָדָ֣יו תְּבַצַּ֑עְנָה וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃
כִּ֣י מִ֣י בַז֮ לְי֣וֹם קְטַנּוֹת֒ וְשָׂמְח֗וּ וְרָא֞וּ אֶת־הָאֶ֧בֶן הַבְּדִ֛יל בְּיַ֥ד זְרֻבָּבֶ֖ל שִׁבְעָה־אֵ֑לֶּה עֵינֵ֣י יְהוָ֔ה הֵ֥מָּה מְשׁוֹטְטִ֖ים בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃
וָאַ֖עַן וָאֹמַ֣ר אֵלָ֑יו מַה־שְּׁנֵ֤י הַזֵּיתִים֙ הָאֵ֔לֶה עַל־יְמִ֥ין הַמְּנוֹרָ֖ה וְעַל־שְׂמֹאולָֽהּ׃
וָאַ֣עַן שֵׁנִ֔ית וָאֹמַ֖ר אֵלָ֑יו מַה־שְׁתֵּ֞י שִׁבֲּלֵ֣י הַזֵּיתִ֗ים אֲשֶׁר֙ בְּיַ֗ד שְׁנֵי֙ צַנְתְּר֣וֹת הַזָּהָ֔ב הַֽמְרִיקִ֥ים מֵעֲלֵיהֶ֖ם הַזָּהָֽב׃
יג–יד
הסבר החזון
וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה־אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי׃
וַיֹּ֕אמֶר אֵ֖לֶּה שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־הַיִּצְהָ֑ר הָעֹמְדִ֖ים עַל־אֲד֥וֹן כָּל־הָאָֽרֶץ׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַחֵלָה בְּחֶזְיוֹן הַמְּנוֹרָה הַמּוּבְחֶלֶת וְהַמְּשִׁמּוֹת, וּמַעֲבֵר לְהַבְטָחוֹת הַשֵּׁם לְזֶרְבָּבֵל וְלְהֶסְבֵּר הַמְּנַירִים.
פסוקים א–ד
חֶזְיוֹן הַמְּנוֹרָה
הַמַּלְאָךְ מַעִיר אֶת הָרֹאֶה וּמַצִּיג לוֹ חֶזְיוֹן שֶׁל מְנוֹרַת זָהָב מְפֹאָרֶת. הַמְּנוֹרָה כֻּלָּהּ עֲשׂוּיָה מִזָּהָב וְעָלֶיהָ שֶׁבַע נֵרוֹת וּשְׁנֵי זֵיתִים, מָה שֶׁגּוֹרֵם לָרוֹאֶה לִשְׁאֹל עַל פֵּרוּשׁ הַמַּרְאֶה.
פסוקים ה–ח
הבטחת הַשֵּׁם לזרבבל
הפסוקים מתארים חזון שבו המלאך מסביר לרואה כי בניין בית המקדש לא יתממש בכוח אנושי אלא בעזרת רוח הַשֵּׁם. ההר המייצג קשיים יהפוך למישור, וזרבבל יוביל להצלחת הבנייה ברוב חן.
פסוקים ט–יב
חֲזוֹן הַזֵּיתִים שֶׁל זְרֻבָּבֵל
חֶזְיוֹן הַזֵּיתִים וְהַמְּנוֹרָה. הַנָּבִיא מְתָאֵר חָזוֹן עַל זְרֻבָּבֵל, מִבְטָח לְהַשְׁלָמַת הַבַּיִת. הַחָזוֹן מַציג מְנוֹרָה עִם שְׁנֵי זֵיתִים הַמְּסַפְּקִים שֶׁמֶן, וְהַנָּבִיא שׁוֹאֵל עַל מְשִׁימָתָם שֶׁל הַזֵּיתִים וְהַצַּנְטְרִים.
פסוקים יג–יד
הסבר החזון
בסוף החזון, המלאך שואל את זכריה אם הוא מבין את משמעות הדברים. לאחר זכריה מודה שלא ידוע לו, המלאך מסביר שמדובר בשני בני היצהר, העומדים בשירות אדון כל הארץ.
הַחֶזְיוֹן מַסִּיר אֶת הַמְּסוֹרָה עַל הַמְּנַירִים וְעַל הַזֵּיתִים שֶׁמְּסַיְּעִים לַמְּנוֹרָה.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הסתכלות על קטנות ועל גדולה
״והיינו דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב (זכריה ד, י) כי מי בז ליום קטנות מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא״
בפסוק הזה מספר זכריה, שנמצא בתוך הדיון בגמרא במסכת סוטה, מופיע דיון על המשמעות של המילים "יום קטנות". רב אלעזר מסביר שהפסוק מדבר על כך שמי שמבזה את היום הזה, שבו נראים הדברים קטנים וחסרי חשיבות, הוא זה שגורם לכך ששולחנם של צדיקים ייראה קטן בעתיד לבוא. לפי הגישה הזו, חוסר האמונה בדברים שנראים קטנים כיום, יוצר מחסור בעולם הבא. הפרשנות כאן מתמקדת בחיבור שבין המעשים הנראים לנו כקטנים לבין התוצאה הנצחית שלהם. רב אלעזר מפרש שאלו הם הילדים הקטנים של רשעי ישראל, אך העיקר הוא המבט המזלזל בימים שנראים פחות מפוארים. הדיון בפרשה אינו מנסה לשנות את פשט הפסוק אלא להוסיף עומק על ההשלכות של הזלזול בצעדים הקטנים של האמונה.
סוטה מ״ח ב:כ׳ ↗ארבעת המלכים ששיבחו את עצמם
״פרעה היה אחד מארבעה בני אדם, שעשו עצמן אלהות והרעו לנפשם, ואלו הן: חירם ונבוכדנצר ופרעה ויואש מלך יהודה. חירם מנין? שנאמר ( שם כח,״
בְּקֶצֶת הַדֶּרֶךְ, הַמְּבַשֵׂר מַעֲרֵךְ אֶת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל אַרְבָּעָה מְלָכִים שֶׁהֶעֱלִיתוּ אֶת עַצְמָם לְמַעֲמָד שֶׁל אֱלֹהִים וְהֶרְעוּ לְנַפְשָׁם. הַמְּבַשֵׂר מְצַיֵּן אֶת חִירָם, נְבוּכַדְנֶצַר, פַּרְעֹה וּמֶלֶךְ יְהוּדָה יוֹאָשׁ. הַמְּבַשֵׂר מְסַבֵּר אֶת הַמִּדּוּת שֶׁל כָּל אֶחָד מֵהֶם כְּבִלְשׁוֹן הַמְּקוֹר: חִירָם וּנְבוּכַדְנֶצַר הִתְגַּדְּלוּ בְּיֹפִי וּבְכֹחַ, נְבוּכַדְנֶצַר חָשַׁב לְהֵעָלֶה לַשָּׁמַיִם וְנֶעֱנָשׂ בְּגֵלוּת וּבְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה, וּפַרְעֹה הִתְגַּדֵּל בְּדִבְרֵי הַכֹּחַ שֶׁלּוֹ וְנֶתַּן בְּיַד אֹיְבָיו. יוֹאָשׁ הִתְמַדַּד בְּכָבוֹד שֶׁהִשְׁלִיךְ עָלָיו הָעָם וְהִתְנַהֲג כְּאֵל, וְלֹא נֶעֱנָשׂ בְּמִדָּה מְסֻלֶסֶלֶת כְּמוֹ הַשְּׁאָר. הַמְּבַשֵׂר מִצְטַטֵּט מִמְּקֹורִים שׁוֹנִים כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת הַהֲדָרָה הַתּוֹרָנִית שֶׁל כָּל מֶלֶךְ. הַמְּבַסֵּר מַבְחִין בֵּין הַמִּקְרָאִים הַמְּצַיְּנִים אֶת הַמַּעֲשֶׂה לְעצְמוֹ לְבֵין הַדְּרָשָׁה הַמְּסַבֶּרֶת אֶת הַמּוֹטִיב הַפְּנִימִי. הַמְּבַשֵׂר מִתְבַּסֵּס עַל הַמְּקוֹרוֹת שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה כְּדֵי לְהַדְגִּישׁ אֶת הַגָּבוֹהַּ שֶׁמְּחַפֵּשׂ אֶת הַגָּבוֹהַּ וְאֶת הַמַּעֲמָד שֶׁל הַשֵּׁם שֶׁמְּשַׁטֵט בָּעוֹלָם.
שמות רבה ח׳:ב׳ ↗בעקבות המפרשים
החזון על שתי עצי הזית
״ושנים זתים עליה. אצלה שני אילנות שהזיתים גדילים בהם:״
בספר זכריה, הנביא רואה חזון מיוחד שבו מופיעים שני עצי זית המזינים את המנורה. המבנה של החזון מציג כוח חי ומתמשך המגיע ישירות ממקור אלוהי. הדימוי של עצי הזית מדגיש את השפע והחיוניות שניתנים למשימה המקודשת. רש"י מסביר כי על המנורה נמצאים שני עצי זית שמהם צומחים הזיתים עצמם. לפי פירושו, העצים הללו הם המקור המזין את המנורה בגלגל המתרחשים בחזון. רש"י מתמקד בפרטים הפיזיים של החזון כדי להבהיר כיצד הזיתים גדלים ומועברים אל המנורה.
רש״י על זכריה 4:3:1 ↗העיניים המביטות בזרבבל
״עיני ה' המה משוטטים. ולו נראה לעשות כן והוא ראה את זרובבל זה הגון לדבר:״
בפרק זה מופיע חזון של זכריה על מנורה הזהב ועל עץ שמן. החזון מראה כוח אלוהי שאינו תלוי רק בכוח אדם או במשאבים גשמיים. לפי רש"י, הַשֵּׁם רואה את זרובבל ומביט בנעיבות ובהתעניינות מיוחדת. רש"י מסביר שהעיניים של הַשֵּׁם עוברות ומבחינות בפרטים הקטנים של המעשה. הפרשן מדגיש שהראייה הזאת היא חלק מההתנהלות של הַשֵּׁם עם עמו. הוא מראה שאין צורך בכוח עצום כדי להוציא לפועל את התוכנית, כי הַשֵּׁם רואה את הצעדים הקטנים של המנהיג. הגישה כאן היא שעיני הַשֵּׁם מלוות את המציאות ומאשרות את המשימה של זרובבל.
רש״י על זכריה 4:10:3 ↗שני המנורות והשמן הנצחי
״ושנים - עוד יפרש מה טעם הזתים שהיו שנים.״
בפרק זה מספר זכריה על חזון מרהיב של מנורה הזהב וזיתים. המנורה עומדת בין שני עצי זית, ומהם זורם שמן ישירות אל המנורה. החזון מתאר תהליך של אספקה קבועה ובלתי פוסקת, שבה השמן מגיע מהעצים אל גוף המנורה. רבי אבן עזרא מסביר במפרשו שצריך לשאול מדוע היו שני העצים הזה, שהיו זיתים, ומה המשמעות המיוחדת של הזאתות הללו בחזון. הוא מנסה להעמיק בטעם המיוחד של המבנה שזכריה ראה.
אבן עזרא על זכריה 4:3:1 ↗המשכיות העבודה והתקווה
״כי קטנות - תואר והמתואר חסר, כמו: וידבר אתם קשות.״
בפרק זה מעבר לחיזיון המנורה, מופיע דגש על התקווה לבניין המקדש. הראייה מציגה את הכוח שאינו מגיע רק מהעוצמה הפיזית, אלא מהרוח. זהו מסר של עידוד לעבודת הקודש גם כשהתנאים נראים קשים. הפירוש של אבן עזרא על פסוק עשירי מתמקד בצד הלשוני. הוא מסביר שהמילה "קטנות" מתארת מצב של חוסר או חסרון, בדומה למבנה תחבירי שבו התואר מתאר דבר שאינו שלם. הוא מראה כיצד המילה משמשת להדגשת המציאות הקיימת.
אבן עזרא על זכריה 4:10:1 ↗