דבר ה׳ על ישראל. ה׳ אומר: אני פורש את השמיים, מניח את הארץ ובונה את הרוח בתוך האדם.
מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל נְאֻם־יְהוָ֗ה נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ וְיֹסֵ֣ד אָ֔רֶץ וְיֹצֵ֥ר רֽוּחַ־אָדָ֖ם בְּקִרְבּֽוֹ׃ (פ)זכריה · פרק יב׳
יְרוּשָׁלַיִם כְּמִכְשׁוֹל לָעַמִּים וְהַצְלָה הַיְּהוּדִים
נְבִיאֵי הַתּוֹרָה מְבַשְּׂרִים עַל הַסָּבְבוֹת הַמְּסֻכְּנִים שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְעַל הַתְשׁוּבָה הָעֲמוּקָה שֶׁתִּקְרֶה בָּעָם.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
זכריה יב׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
יְרוּשָׁלַיִם כְּמִכְשׁוֹל לָעַמִּים
הנה, אני הופך את ירושלים למכשול עבור כל העמים סביב, וגם על יהודה יהיה מצור על ירושלים.
הִנֵּ֣ה אָ֠נֹכִי שָׂ֣ם אֶת־יְרוּשָׁלִַ֧ם סַף־רַ֛עַל לְכָל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְגַ֧ם עַל־יְהוּדָ֛ה יִֽהְיֶ֥ה בַמָּצ֖וֹר עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃ביום ההוא אהפוך את ירושלים לאבן כבדה מאוד לכל העמים. כל מי שינסה להזיז אותה ייפצע, וכל עמי הארץ יתאספו נגדה.
וְהָיָ֣ה בַיּוֹם־הַ֠הוּא אָשִׂ֨ים אֶת־יְרוּשָׁלִַ֜ם אֶ֤בֶן מַֽעֲמָסָה֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים כָּל־עֹמְסֶ֖יהָ שָׂר֣וֹט יִשָּׂרֵ֑טוּ וְנֶאֶסְפ֣וּ עָלֶ֔יהָ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ביום ההוא, אומר ה׳, אכה את כל הסוסים בתמון ובתזזית. ועל בית יהודה אפתח את עיניי, ואת כל סוסי העמים אכה בעיוורון.
בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהוָ֗ה אַכֶּ֤ה כָל־סוּס֙ בַּתִּמָּה֔וֹן וְרֹכְב֖וֹ בַּשִּׁגָּע֑וֹן וְעַל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֶפְקַ֣ח אֶת־עֵינַ֔י וְכֹל֙ ס֣וּס הָֽעַמִּ֔ים אַכֶּ֖ה בַּֽעִוָּרֽוֹן׃ה–ח
הַגִּבּוֹר וְהַהַצְלָה שֶׁל יְרוּשָׁלִַם
וּמְבוֹדֵי יְהוּדָה יֹאמְרוּ בְלִבָּם: "הַשֵּׁם צְבָאוֹת, אֱלֹהֵיהֶם, מְחַזֵּק אֶת יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם".
וְאָֽמְר֛וּ אַלֻּפֵ֥י יְהוּדָ֖ה בְּלִבָּ֑ם אַמְצָ֥ה לִי֙ יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם בַּיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵיהֶֽם׃בַּיּוֹם הַהוּא אֲשִׂים אֶת מְבוֹדֵי יְהוּדָה כְּכִיּוֹר אֵשׁ בַּעֲצִים וּכְלַפִּד אֵשׁ בַּבִּצָּה, וְהֵם יֹאכְלוּ אֶת כָּל הָעַמִּים שֶׁסָּבִיב לָהֶם, בִּצְדָד יָמִין וּבִצְדָד שְׂמֹאל, וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁאֲר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִַם.
בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא אָשִׂים֩ אֶת־אַלֻּפֵ֨י יְהוּדָ֜ה כְּֽכִיּ֧וֹר אֵ֣שׁ בְּעֵצִ֗ים וּכְלַפִּ֥יד אֵשׁ֙ בְּעָמִ֔יר וְאָ֨כְל֜וּ עַל־יָמִ֧ין וְעַל־שְׂמֹ֛אול אֶת־כָּל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְיָשְׁבָ֨ה יְרוּשָׁלִַ֥ם ע֛וֹד תַּחְתֶּ֖יהָ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (פ)וְהַשֵּׁם יוֹשִׁיעַ אֶת מַחֲנוֹת יְהוּדָה בַּתְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּגְדַּל הַתְּפָאַרֶת שֶׁל בֵּית דָּוִד וְשֶׁל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם עַל יְהוּדָה.
וְהוֹשִׁ֧יעַ יְהוָ֛ה אֶת־אָהֳלֵ֥י יְהוּדָ֖ה בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה לְמַ֨עַן לֹֽא־תִגְדַּ֜ל תִּפְאֶ֣רֶת בֵּית־דָּוִ֗יד וְתִפְאֶ֛רֶת יֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם עַל־יְהוּדָֽה׃בַּיּוֹם הַהוּא הַשֵּׁם יִגּוֹן בְּעֵד יוֹשְׁבֵי יְשָׁלִים, וְהָעוֹקֵל בָּהֶם בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כְּדָוִד, וּבֵית דָּוִד יִהְיֶה כֵּאלֹהִים וּכְמַלְאַךְ הַשֵּׁם לִפְנֵיהֶם.
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָגֵ֤ן יְהוָה֙ בְּעַד֙ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֔ם וְהָיָ֞ה הַנִּכְשָׁ֥ל בָּהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּדָוִ֑יד וּבֵ֤ית דָּוִיד֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים כְּמַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה לִפְנֵיהֶֽם׃ט–יב
האבל והחזרה על הַשֵּׁם בירושלים
ביום ההוא אבקש להשמיד את כל העמים שבאים על ירושלים.
וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֲבַקֵּ֗שׁ לְהַשְׁמִיד֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃אשפוך על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח של חן ושל רחמים, והם יביטו אליי את מי שדקרו, ויבכו עליו כמו בבכי על יחיד, ויתאבלו עליו כמו על בכור.
וְשָׁפַכְתִּי֩ עַל־בֵּ֨ית דָּוִ֜יד וְעַ֣ל ׀ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֗ם ר֤וּחַ חֵן֙ וְתַ֣חֲנוּנִ֔ים וְהִבִּ֥יטוּ אֵלַ֖י אֵ֣ת אֲשֶׁר־דָּקָ֑רוּ וְסָפְד֣וּ עָלָ֗יו כְּמִסְפֵּד֙ עַל־הַיָּחִ֔יד וְהָמֵ֥ר עָלָ֖יו כְּהָמֵ֥ר עַֽל־הַבְּכֽוֹר׃ביום ההוא יגדל האבל בירושלים, כמו אבל על הדד-רימון בבקעת מגידו.
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִגְדַּ֤ל הַמִּסְפֵּד֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם כְּמִסְפַּ֥ד הֲדַדְ־רִמּ֖וֹן בְּבִקְעַ֥ת מְגִדּֽוֹן׃כל הארץ תתאבל, משפחה אחר משפחה, לבד; משפחת בית דוד לבד ונשותיהם לבד, ומשפחת בית נתן לבד ונשותיהם לבד.
וְסָפְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ מִשְׁפָּח֥וֹת מִשְׁפָּח֖וֹת לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֨חַת בֵּית־דָּוִ֤יד לְבָד֙ וּנְשֵׁיהֶ֣ם לְבָ֔ד מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־נָתָן֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃יג–יד
התפרקות המשפחות
משפחת בית לוי לבד, ונשותיהם לבד. משפחת שמעי לבד, ונשותיהם לבד.
מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־לֵוִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֤חַת הַשִּׁמְעִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃כל המשפחות הנותרות: משפחות, משפחות לבד, ונשותיהם לבד.
כֹּ֗ל הַמִּשְׁפָּחוֹת֙ הַנִּשְׁאָר֔וֹת מִשְׁפָּחֹ֥ת מִשְׁפָּחֹ֖ת לְבָ֑ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
יְרוּשָׁלַיִם כְּמִכְשׁוֹל לָעַמִּים
מַשָּׂ֥א דְבַר־יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל נְאֻם־יְהוָ֗ה נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ וְיֹסֵ֣ד אָ֔רֶץ וְיֹצֵ֥ר רֽוּחַ־אָדָ֖ם בְּקִרְבּֽוֹ׃ (פ)
הִנֵּ֣ה אָ֠נֹכִי שָׂ֣ם אֶת־יְרוּשָׁלִַ֧ם סַף־רַ֛עַל לְכָל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְגַ֧ם עַל־יְהוּדָ֛ה יִֽהְיֶ֥ה בַמָּצ֖וֹר עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃
וְהָיָ֣ה בַיּוֹם־הַ֠הוּא אָשִׂ֨ים אֶת־יְרוּשָׁלִַ֜ם אֶ֤בֶן מַֽעֲמָסָה֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים כָּל־עֹמְסֶ֖יהָ שָׂר֣וֹט יִשָּׂרֵ֑טוּ וְנֶאֶסְפ֣וּ עָלֶ֔יהָ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃
בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻם־יְהוָ֗ה אַכֶּ֤ה כָל־סוּס֙ בַּתִּמָּה֔וֹן וְרֹכְב֖וֹ בַּשִּׁגָּע֑וֹן וְעַל־בֵּ֤ית יְהוּדָה֙ אֶפְקַ֣ח אֶת־עֵינַ֔י וְכֹל֙ ס֣וּס הָֽעַמִּ֔ים אַכֶּ֖ה בַּֽעִוָּרֽוֹן׃
ה–ח
הַגִּבּוֹר וְהַהַצְלָה שֶׁל יְרוּשָׁלִַם
וְאָֽמְר֛וּ אַלֻּפֵ֥י יְהוּדָ֖ה בְּלִבָּ֑ם אַמְצָ֥ה לִי֙ יֹשְׁבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֔ם בַּיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵיהֶֽם׃
בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא אָשִׂים֩ אֶת־אַלֻּפֵ֨י יְהוּדָ֜ה כְּֽכִיּ֧וֹר אֵ֣שׁ בְּעֵצִ֗ים וּכְלַפִּ֥יד אֵשׁ֙ בְּעָמִ֔יר וְאָ֨כְל֜וּ עַל־יָמִ֧ין וְעַל־שְׂמֹ֛אול אֶת־כָּל־הָעַמִּ֖ים סָבִ֑יב וְיָשְׁבָ֨ה יְרוּשָׁלִַ֥ם ע֛וֹד תַּחְתֶּ֖יהָ בִּירוּשָׁלִָֽם׃ (פ)
וְהוֹשִׁ֧יעַ יְהוָ֛ה אֶת־אָהֳלֵ֥י יְהוּדָ֖ה בָּרִֽאשֹׁנָ֑ה לְמַ֨עַן לֹֽא־תִגְדַּ֜ל תִּפְאֶ֣רֶת בֵּית־דָּוִ֗יד וְתִפְאֶ֛רֶת יֹשֵׁ֥ב יְרוּשָׁלִַ֖ם עַל־יְהוּדָֽה׃
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָגֵ֤ן יְהוָה֙ בְּעַד֙ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֔ם וְהָיָ֞ה הַנִּכְשָׁ֥ל בָּהֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא כְּדָוִ֑יד וּבֵ֤ית דָּוִיד֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים כְּמַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה לִפְנֵיהֶֽם׃
ט–יב
האבל והחזרה על הַשֵּׁם בירושלים
וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא אֲבַקֵּ֗שׁ לְהַשְׁמִיד֙ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלִָֽם׃
וְשָׁפַכְתִּי֩ עַל־בֵּ֨ית דָּוִ֜יד וְעַ֣ל ׀ יוֹשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֗ם ר֤וּחַ חֵן֙ וְתַ֣חֲנוּנִ֔ים וְהִבִּ֥יטוּ אֵלַ֖י אֵ֣ת אֲשֶׁר־דָּקָ֑רוּ וְסָפְד֣וּ עָלָ֗יו כְּמִסְפֵּד֙ עַל־הַיָּחִ֔יד וְהָמֵ֥ר עָלָ֖יו כְּהָמֵ֥ר עַֽל־הַבְּכֽוֹר׃
בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִגְדַּ֤ל הַמִּסְפֵּד֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם כְּמִסְפַּ֥ד הֲדַדְ־רִמּ֖וֹן בְּבִקְעַ֥ת מְגִדּֽוֹן׃
וְסָפְדָ֣ה הָאָ֔רֶץ מִשְׁפָּח֥וֹת מִשְׁפָּח֖וֹת לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֨חַת בֵּית־דָּוִ֤יד לְבָד֙ וּנְשֵׁיהֶ֣ם לְבָ֔ד מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־נָתָן֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃
יג–יד
התפרקות המשפחות
מִשְׁפַּ֤חַת בֵּית־לֵוִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָ֑ד מִשְׁפַּ֤חַת הַשִּׁמְעִי֙ לְבָ֔ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃
כֹּ֗ל הַמִּשְׁפָּחוֹת֙ הַנִּשְׁאָר֔וֹת מִשְׁפָּחֹ֥ת מִשְׁפָּחֹ֖ת לְבָ֑ד וּנְשֵׁיהֶ֖ם לְבָֽד׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הַנְּבִיאָה מְתָאֶרֶת אֶת מַצָּבָהּ הַמְּסֻכָּן שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי הָעַמִּים וְאֶת הַהִתְעוֹרְרוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁתִּקְרָה בָּעָם.
פסוקים א–ד
יְרוּשָׁלַיִם כְּמִכְשׁוֹל לָעַמִּים
הַנָּבִיא זְכַרְיָה מַבְעִיר אֶת כּוֹחֲתוֹ שֶׁל הַבּוֹרֵא עַל הַטֶּבַע וְעַל הַהִשְׂתַּלְמוּת שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם. הַפּסוּקִים מְתָאֲרִים אֶת יְרוּשָׁלַיִם כְּעִיר שֶׁקָּשֶׁה לְכַבּוֹשׁ, שֶׁהוֹכָה אֶת הָעַמִּים הַנִּצָּבִים נֶגְדָּהּ וְהוֹכָה אֶת כָּל כִּלֵּי הַלְּחָמָה שֶׁל הָאוֹיְבִים.
פסוקים ה–ח
הַגִּבּוֹר וְהַהַצְלָה שֶׁל יְרוּשָׁלִַם
הַפֶּסוּקִים מְתָאֲרִים אֶת הַהַגָּנָה הַמַּפְלֶאת עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה. הַשֵּׁם יַהֲפוֹךְ אֶת שָׂרֵי יְהוּדָה לְאֵשׁ שֶׁתִּכְלֶה אֶת הָאוֹיְבִים, וְיִשְׁמֹר עַל יוֹשְׁבֵי הָעִיר. הַהַצְלָה תִּהְיֶה כָּךְ כְּדֵי לְמַנְעוּת מִתִּפְאָרֶת יְתֵרַת מִמְּצוּיָה, וְהַהַגָּנָה תִּהְיֶה כְּעוֹצְמָתוֹ שֶׁל דָּוִד וּכְמַלְאָךְ אֱלֹהִי.
פסוקים ט–יב
האבל והחזרה על הַשֵּׁם בירושלים
פסוקים המתארים את יום הדין והתשובה בירושלים. הַשֵּׁם מבטיח להשמיד את אויבי העיר, אך גם להשפיע על יושבי ירושלים רוח של חרטה עמוקה. האבל על הפגיעה בבורש/דמות המלוכה יהיה נרחב, מפושט וכל כך כבד שכל משפחות הארץ יתאבלו בנפרד ובעמקות.
פסוקים יג–יד
התפרקות המשפחות
הפסוקים מתארים מצב שבו כל המשפחות והנשים נשארות לבדן. תחילה מוזכרות משפחת לוי ומשפחת שמעי, ולאחר מכן כל שאר המשפחות הנותרות, כאשר הדגש הוא על היחידות והבידוד של כל משפחה וכל אישה.
הַטֶּקסט מְתָאֵר אֶת הַתְהוּלָה וְאֶת הָאֵבֶל הַמְּקַדִּישׁ בְּיִשְׂרָאֵל.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הַנֶּפֶשׁ הַצְּרוּרָה בְּקִרְבָּהּ
״וַיִּיצֶר, שְׁנֵי יְצָרִים, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע. שֶׁאִלּוּ הָיָה לִבְהֵמָה ב' יְצָרִים, כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה רוֹאָה סַכִּין בְּיַד אָדָם לְשָׁחֲטָהּ הָיְתָה מְפַחֶדֶת וּמֵתָה, וַהֲרֵי אָדָם יֵשׁ״
בְּסוֹף הַפֶּסֶק בְּסֵפֶר זְכַרְיָה, מִתְנַצֵּל הַמַּעֲמָד שֶׁל הָאָדָם מִפְּנֵי הַמַּצָּב הַקִּינִי שֶׁל הַנֶּפֶשׁ. רַבִּי חֲנִינָא בַּר אִידָה מְסַבֵּר עַל הַפָּסוּק שֶׁבְּסוֹף זְכַרְיָה יב, א, כִּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הָאָדָם צְרוּרָה בְּקִרְבוֹ בְּעַצְמָהּ. הוּא מַסְבִּיר שֶׁמִּכֵּיוָן שֶׁלָּאָדָם יֵשׁ יֵצֶר שֶׁמְּחַבֵּק אֶת הָרוּחַ בְּתוֹךְ גּוּפוֹ, הַצָּרָה הַבָּאָה עָלָיו לֹא תַּצְלִיחַ לְהַשְׁלִיכָהּ מֵעָלָיו easily. הַפֵּרוּשׁ הַזֶּה מִתְבַּסֵּס עַל הַמַּחְשָׁבָה שֶׁבְּגַלְגַּל הַיְצֵרִים, הָאָדָם מְחֻיָּב לְהַתְמוֹדֵד עִם הַיֵּצֶר הָרָע. הַמְּדַרְשׁ מַשְׁוִה אֶת הַמַּצָּב לְבְּהֵמָה שֶׁלֹא יֵשׁ לָהּ שְׁנֵי יְצָרִים וּמְפַחֶדֶת מֵהַסַּכִּין. הַתַּלְמִידִים מְבִיאים מִכּאן אֶת הַכֹּחַ הַפְּניִּי שֶׁל הַנֶּפֶשׁ לְהַחזיק בְּעַצְמָהּ בְּזֶמֶן הַקּוֹשִׁי.
בראשית רבה י״ד:ד׳ ↗חֻמְשַׁת הַשִּׁלְטוֹן וְחֻסְרוֹנוֹ
״אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, רַבָּנָן אָמְרִין אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ שֶׁל מַלְאַךְ הַמָּוֶת לִכְלוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, וּמִנַּיִן שֶׁנִּקְרְאוּ הַמַּלְאָכִים רוּחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד, ד): עֹשֶׂה מַלְאָכָיו״
לֹא אֶפְשָׁר לְאָדָם לִשְׁלֹט בְּרוּחוֹ שֶׁל הַמַּלְאָךְ שֶׁל הַמָּוֶת, כִּי הַמַּלְאָכִים הֵם רוּחוֹת שֶׁהַשֵּׁם עֹשֶׂה. בְּיוֹם הַמָּוֶת אֵין שִׁלְטוֹן, וְאֵין אִישׁ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לַמַּלְאָךְ הַמָּוֶת: "הַמְתֵּה לִי רֶגַע, אֲנִי צָרִיךְ לְבַדֵּק אֶת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁלִּי, וְאַחֲרֵי כָּךְ תָּבֹא". גַּם בַּמִּלְחָמָה אֵין מִשְׁלָחַת, כִּי אֵין אִישׁ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: "הַבֵּן אוֹ הָעֶבֶד אוֹ הַמְשַׁמֵּשׁ שֶׁלִּי יַחְלִיף אוֹתִי בַּמִּלְחָמָה". גַּם הָרֶשַׁע לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶת בְּעָלָיו מִן הַמּוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה מוֹסִיף שֶׁגַּם הַנָּבִיא אֵינוֹ שַׁלִּיט בְּרוּחוֹ שֶׁל הַקָּשָׁר לַשֵּׁם, כִּי הַנָּבִיא אֵינוֹ יָכוֹל לְמַנְעוֹת מִמֶּנּוּ דָּבָר. רַבִּי חֲנִינָא מְסַבֵּר שֶׁהַקֹּשֶׁר לַשֵּׁם בְּתוֹךְ הָאָדָם הוּא כָּזֶה: הַשֵּׁם יוֹצֵר אֶת רוּחַ הָאָדָם בְּקִרְבוֹ וּצְרָה אֶל גּוּפוֹ, וְאִלּוּ לֹא הָיָה כָּךְ, הָאָדָם הָיָה פּוֹרֵק אֶת הַצָּרָה מִקִּרְבוֹ.
קוהלת רבה ח׳:ח׳:א׳ ↗בעקבות המפרשים
המשקל הכבד של ירושלים
״אבן מעמסה. אבן משאוי המוטלת על בני אדם מפי המושל לשאתה ולעמס' על כתפים והיא כבידה מאד עד אשר כל עומסיה שרוט ישרטו:״
בפרק זה מנבואת זכריה, הַשֵּׁם מתאר מצב שבו ירושלים הופכת למשא כבד מאוד עבור כל העמים שמקיפים אותה. הנביא משתמש בדימוי של אבן כבדה שקשה מאוד להזיז, כדי להראות איך העמים ירגישו כשהם ינסו לתקוף את העיר. המטרה של המלחמה הזו היא לא רק כיבוש, אלא היא תהיה כה קשה שכל מי שינסה להרים את המשקל הזה יסבול פגיעה קשה. האבן הזו מייצגת את הקושי הפיזי והמנטלי של המאבק. אבן מעמסה היא משא כבד שמוטל על הכתפיים, וכל כך קשה לשאת אותו שכל חלק ממנו נשרט ונפגע. המפרש אבן מעמסה מסביר שזהו משקל שמוטל על בני אדם על ידי השליט, והוא כבד כל כך עד שכל עומסיו נשרטים. הדימוי מדגיש את הכאב והמאמץ הכרוכים בניסיון להשמיד את ירושלים.
רש״י על זכריה 12:3:1 ↗התבוננות וכאב ביום הגאולה
״והביטו. להתאונן על אשר דקרו בהם האומות והרגו בהם בגלות':״
בפרק זה מנבואת זכריה, הַשֵּׁם מבטיח להושיע את ירושלים מול כל האומות התוקפות אותה. הנביא מתאר מצב שבו ירושלים הופכת למשענת כבדה על העמים, וכל מי שבא להילחם בה יתקשו מאוד. הנבואה מדגישה את ההגנה האלוהית על העם ועל העיר. בפסוק עשירי, הנביא מדבר על רוח של אבל וצער שיירדו על העיר. רש"י מסביר שהאנשים יביטו ויתאנדנו על כך שהאומות דקרו והרגו אותם בתקופת הגלות. הפשט מראה שיהיה רגש עמוק של התבוננות במעשי הרע שעבר העם, כחלק מתהליך התשיבות והתחייה.
רש״י על זכריה 12:10:4 ↗הַהַגָּנָה הָאֱלֹהִית בְּיוֹם הַשֵּׁם
״ביום, אכה כל סוס - של גויי הארץ.״
בַּפֶּסַק הַזֶּה מִסְפַּר זְכַרְיָה מְתָאֵר אֵיךְ הַשֵּׁם יַעֲמֹד לְעֶצֶם הַהַגָּנָה עַל יְרוּשָׁלַיִם. הַנָּבִיא מַתְחִיל בְּתִיאּוּר הַמַּעֲמָד הַמַּפְלִיא שֶׁל הַשֵּׁם, שֶׁמַּכֶּה אֶת כָּל הַסּוּסִים שֶׁל גּוֹיֵי הָאָרֶץ בְּיוֹם הַמִּלְחָמָה. הַמַּטָרָה הִיא לְהַדְגִּישׁ אֶת הַעֶצֶם הַמַּפְלִיא שֶׁל הַשְּׁלִיטוּת הָאֱלֹהִית עַל הַמִּלְחָמוֹת וְעַל הַמְּצִיאוּת הַפְּוליטית. הַאִבְּן עֶזְרָא, בְּפֵרוּשׁוֹ עַל הַפֶּסַק, מַסְבִּיר שֶׁהַכַּבְשָׁנָה הַמִּלְחֶמֶת עַל הַסּוּסִים מַתְחַלֶּת בְּכָל הָעַמִּים הַנִּלְחָמִים. הוּא מַתְרִיע שֶׁהַכַּכָּבִים וְהַסּוּסִים הַמַּתְקָפִים הֵם הַכֹּחוֹן הַצְּבָאִי שֶׁל גּוֹיֵי הָעוֹלָם הַמִּתְכַּוֵּנִים לְתָקְפָה.
אבן עזרא על זכריה 12:4:1 ↗האבל הגדול בירושלים
״כמספד הדדרימון - מספד אדם גדול היה בימים קדמונים.״
בפסוק זה, זכריה מתאר מצב של עצב עמוק וקינות בירושלים. הדימוי ל"מספד הדדרימון" משמש כדי להמחיש את עוצמת הבכי וההתאבלות שיתרחשו. לפי אבן עזרא, הדדרימון היה אדם גדול שערך מספד עצום בימים קדמונים, וכך נוצר דימוי לאבל מיוחד ומרגש מאוד. הפרשן משתמש בדוגמה היסטורית כדי להסביר את עוצמת המשל המקראי. הוא אינו מפרש את המקרא באופן אחר, אלא רק מסייע להבין עד כמה האבל המתואר בטקסט אמור להיות נתפס כעצום ומשמעותי בעיני הקורא.
אבן עזרא על זכריה 12:11:1 ↗