דוד שאל, "האם נשאר עוד מישהו ממשפחת שאול, כדי שאעשה איתו חסד בגלל יהונתן?"
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד הֲכִ֣י יֶשׁ־ע֔וֹד אֲשֶׁ֥ר נוֹתַ֖ר לְבֵ֣ית שָׁא֑וּל וְאֶעֱשֶׂ֤ה עִמּוֹ֙ חֶ֔סֶד בַּעֲב֖וּר יְהוֹנָתָֽן׃שמואל ב׳ · פרק ט׳
דוד מחפש את שאלו של יהונתן ומעניק חסד למפיבשת
דוד שואל על חסד לצאצא של שאול, פוגש את מפיבשת, ומעניק לו את כל נחלות שאול תוך שהוא נותן לו לאכול על שולחנו של המלך.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל ב׳ ט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
דוד מחפש את שאלו של יהונתן
היה עבד ממשפחת שאול ששמו צבא, וקראו לו אל דוד. המלך שאל אותו, "האם אתה צבא?" והוא ענה, "אני עבדך".
וּלְבֵ֨ית שָׁא֥וּל עֶ֙בֶד֙ וּשְׁמ֣וֹ צִיבָ֔א וַיִּקְרְאוּ־ל֖וֹ אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֧לֶךְ אֵלָ֛יו הַאַתָּ֥ה צִיבָ֖א וַיֹּ֥אמֶר עַבְדֶּֽךָ׃המלך שאל, "האם אין עוד איש ממשפחת שאול שאעשה איתו חסד אלוהי?" וצבא אמר למלך, "עוד נשאר בן של יהונתן, נכה רגליים".
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֗לֶךְ הַאֶ֨פֶס ע֥וֹד אִישׁ֙ לְבֵ֣ית שָׁא֔וּל וְאֶעֱשֶׂ֥ה עִמּ֖וֹ חֶ֣סֶד אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ ע֛וֹד בֵּ֥ן לִיהוֹנָתָ֖ן נְכֵ֥ה רַגְלָֽיִם׃המלך שאל אותו, "איפה הוא?" וצבא ענה למלך, "הנה, הוא בבית מכיר בן עמיאל".
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ הַמֶּ֖לֶךְ אֵיפֹ֣ה ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּה־ה֗וּא בֵּ֛ית מָכִ֥יר בֶּן־עַמִּיאֵ֖ל בְּל֥וֹ דְבָֽר׃ה–ח
דְּבַר הַחֶסֶד שֶׁל דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת
המלך דוד שלח אדם, והוא לקח אותו מבית מכיר בן עמיאל.
וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וַיִּקָּחֵ֗הוּ מִבֵּ֛ית מָכִ֥יר בֶּן־עַמִּיאֵ֖ל מִלּ֥וֹ דְבָֽר׃מפבשת בן יונתן בן שאול בא אל דוד, והוא נפל על פניו והשתחווה. דוד אמר: "מפבשת?" והוא ענה: "הנה עבדך".
וַ֠יָּבֹא מְפִיבֹ֨שֶׁת בֶּן־יְהוֹנָתָ֤ן בֶּן־שָׁאוּל֙ אֶל־דָּוִ֔ד וַיִּפֹּ֥ל עַל־פָּנָ֖יו וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ מְפִיבֹ֔שֶׁת וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה עַבְדֶּֽךָ׃דוד אמר לו: "אל תפחד, כי אעשה איתך חסד בגלל יונתן אביך. אחזיר לך את כל שדות שאול אביך, ואתה תאכל לחם על שולחני תמיד".
וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ דָוִ֜ד אַל־תִּירָ֗א כִּ֣י עָשֹׂה֩ אֶעֱשֶׂ֨ה עִמְּךָ֥ חֶ֙סֶד֙ בַּֽעֲבוּר֙ יְהוֹנָתָ֣ן אָבִ֔יךָ וַהֲשִׁבֹתִ֣י לְךָ֔ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה שָׁא֣וּל אָבִ֑יךָ וְאַתָּ֗ה תֹּ֥אכַל לֶ֛חֶם עַל־שֻׁלְחָנִ֖י תָּמִֽיד׃הוא השתחווה ואמר: "מה עבדך, שפנית אל הכלב המת כמוני?"
וַיִּשְׁתַּ֕חוּ וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י פָנִ֔יתָ אֶל־הַכֶּ֥לֶב הַמֵּ֖ת אֲשֶׁ֥ר כָּמֽוֹנִי׃ט–יב
הַבְּרִית שֶׁל דָּוִד עִם בֵּית צִיבָא
הַמֶּלֶךְ קָרָא לְצִיבָא, הַנַּעַר שֶׁל שָׁאוּל, וְאָמַר לוֹ: "כָּל מָה שֶׁהָיָה לְשָׁאוּל וּלְכָל בֵּיתוֹ נָתַתִּי לִבְן-אֲדֹנֶיךָ."
וַיִּקְרָ֣א הַמֶּ֗לֶךְ אֶל־צִיבָ֛א נַ֥עַר שָׁא֖וּל וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה לְשָׁאוּל֙ וּלְכָל־בֵּית֔וֹ נָתַ֖תִּי לְבֶן־אֲדֹנֶֽיךָ׃"וְאַתָּה וּבְנֵיךָ וְעֲבָדֶיךָ תַּעֲבֹדוּ לוֹ אֶת הָאֲדָמָה, וְתָבִיאוּ לוֹ לֶחֶם לֶאֲכִילָה, וְהָיָה לִבְן-אֲדֹנֶיךָ מְפִיבֹשֶׁת, שֶׁיֹּאכַל לֶחֶם עַל שֻׁלְחָנִי לְתָמִיד". לְצִיבָא הָיוּ חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים.
וְעָבַ֣דְתָּ לּ֣וֹ אֶֽת־הָאֲדָמָ֡ה אַתָּה֩ וּבָנֶ֨יךָ וַעֲבָדֶ֜יךָ וְהֵבֵ֗אתָ וְהָיָ֨ה לְבֶן־אֲדֹנֶ֤יךָ לֶּ֙חֶם֙ וַאֲכָל֔וֹ וּמְפִיבֹ֙שֶׁת֙ בֶּן־אֲדֹנֶ֔יךָ יֹאכַ֥ל תָּמִ֛יד לֶ֖חֶם עַל־שֻׁלְחָנִ֑י וּלְצִיבָ֗א חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר בָּנִ֖ים וְעֶשְׂרִ֥ים עֲבָדִֽים׃צִיבָא עָנָה לַמֶּלֶךְ: "כְּכָל שֶׁיַּצְוֶה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת עַבְדּוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדְּךָ, וּמְפִיבֹשֶׁת יֹאכַל עַל שֻׁלְחָנִי כְּאַחַד מִבְּנֵי הַמֶּלֶךְ".
וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֲדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת־עַבְדּ֔וֹ כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וּמְפִיבֹ֗שֶׁת אֹכֵל֙ עַל־שֻׁלְחָנִ֔י כְּאַחַ֖ד מִבְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃לִמְפִיבֹשֶׁת הָיָה בֵּן קָטָן וּשְׁמוֹ מִיכָה, וְכָל בֵּית צִיבָא הָיוּ עֲבָדִים שֶׁל מְפִיבֹשֶׁת.
וְלִמְפִיבֹ֥שֶׁת בֵּן־קָטָ֖ן וּשְׁמ֣וֹ מִיכָ֑א וְכֹל֙ מוֹשַׁ֣ב בֵּית־צִיבָ֔א עֲבָדִ֖ים לִמְפִיבֹֽשֶׁת׃יג–יג
מפיבשת בירושלים
ומפיבשת גר בירושלים. הוא תמיד אוכל על שולחן המלך, והוא פיג בשרכיו.
וּמְפִיבֹ֗שֶׁת יֹשֵׁב֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם כִּ֣י עַל־שֻׁלְחַ֥ן הַמֶּ֛לֶךְ תָּמִ֖יד ה֣וּא אֹכֵ֑ל וְה֥וּא פִּסֵּ֖חַ שְׁתֵּ֥י רַגְלָֽיו׃ (פ)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
דוד מחפש את שאלו של יהונתן
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד הֲכִ֣י יֶשׁ־ע֔וֹד אֲשֶׁ֥ר נוֹתַ֖ר לְבֵ֣ית שָׁא֑וּל וְאֶעֱשֶׂ֤ה עִמּוֹ֙ חֶ֔סֶד בַּעֲב֖וּר יְהוֹנָתָֽן׃
וּלְבֵ֨ית שָׁא֥וּל עֶ֙בֶד֙ וּשְׁמ֣וֹ צִיבָ֔א וַיִּקְרְאוּ־ל֖וֹ אֶל־דָּוִ֑ד וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֧לֶךְ אֵלָ֛יו הַאַתָּ֥ה צִיבָ֖א וַיֹּ֥אמֶר עַבְדֶּֽךָ׃
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֗לֶךְ הַאֶ֨פֶס ע֥וֹד אִישׁ֙ לְבֵ֣ית שָׁא֔וּל וְאֶעֱשֶׂ֥ה עִמּ֖וֹ חֶ֣סֶד אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ ע֛וֹד בֵּ֥ן לִיהוֹנָתָ֖ן נְכֵ֥ה רַגְלָֽיִם׃
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ הַמֶּ֖לֶךְ אֵיפֹ֣ה ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הִנֵּה־ה֗וּא בֵּ֛ית מָכִ֥יר בֶּן־עַמִּיאֵ֖ל בְּל֥וֹ דְבָֽר׃
ה–ח
דְּבַר הַחֶסֶד שֶׁל דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת
וַיִּשְׁלַ֖ח הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וַיִּקָּחֵ֗הוּ מִבֵּ֛ית מָכִ֥יר בֶּן־עַמִּיאֵ֖ל מִלּ֥וֹ דְבָֽר׃
וַ֠יָּבֹא מְפִיבֹ֨שֶׁת בֶּן־יְהוֹנָתָ֤ן בֶּן־שָׁאוּל֙ אֶל־דָּוִ֔ד וַיִּפֹּ֥ל עַל־פָּנָ֖יו וַיִּשְׁתָּ֑חוּ וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ מְפִיבֹ֔שֶׁת וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה עַבְדֶּֽךָ׃
וַיֹּאמֶר֩ ל֨וֹ דָוִ֜ד אַל־תִּירָ֗א כִּ֣י עָשֹׂה֩ אֶעֱשֶׂ֨ה עִמְּךָ֥ חֶ֙סֶד֙ בַּֽעֲבוּר֙ יְהוֹנָתָ֣ן אָבִ֔יךָ וַהֲשִׁבֹתִ֣י לְךָ֔ אֶֽת־כָּל־שְׂדֵ֖ה שָׁא֣וּל אָבִ֑יךָ וְאַתָּ֗ה תֹּ֥אכַל לֶ֛חֶם עַל־שֻׁלְחָנִ֖י תָּמִֽיד׃
וַיִּשְׁתַּ֕חוּ וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י פָנִ֔יתָ אֶל־הַכֶּ֥לֶב הַמֵּ֖ת אֲשֶׁ֥ר כָּמֽוֹנִי׃
ט–יב
הַבְּרִית שֶׁל דָּוִד עִם בֵּית צִיבָא
וַיִּקְרָ֣א הַמֶּ֗לֶךְ אֶל־צִיבָ֛א נַ֥עַר שָׁא֖וּל וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר הָיָ֤ה לְשָׁאוּל֙ וּלְכָל־בֵּית֔וֹ נָתַ֖תִּי לְבֶן־אֲדֹנֶֽיךָ׃
וְעָבַ֣דְתָּ לּ֣וֹ אֶֽת־הָאֲדָמָ֡ה אַתָּה֩ וּבָנֶ֨יךָ וַעֲבָדֶ֜יךָ וְהֵבֵ֗אתָ וְהָיָ֨ה לְבֶן־אֲדֹנֶ֤יךָ לֶּ֙חֶם֙ וַאֲכָל֔וֹ וּמְפִיבֹ֙שֶׁת֙ בֶּן־אֲדֹנֶ֔יךָ יֹאכַ֥ל תָּמִ֛יד לֶ֖חֶם עַל־שֻׁלְחָנִ֑י וּלְצִיבָ֗א חֲמִשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר בָּנִ֖ים וְעֶשְׂרִ֥ים עֲבָדִֽים׃
וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֲדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶת־עַבְדּ֔וֹ כֵּ֖ן יַעֲשֶׂ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וּמְפִיבֹ֗שֶׁת אֹכֵל֙ עַל־שֻׁלְחָנִ֔י כְּאַחַ֖ד מִבְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וְלִמְפִיבֹ֥שֶׁת בֵּן־קָטָ֖ן וּשְׁמ֣וֹ מִיכָ֑א וְכֹל֙ מוֹשַׁ֣ב בֵּית־צִיבָ֔א עֲבָדִ֖ים לִמְפִיבֹֽשֶׁת׃
יג–יג
מפיבשת בירושלים
וּמְפִיבֹ֗שֶׁת יֹשֵׁב֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם כִּ֣י עַל־שֻׁלְחַ֥ן הַמֶּ֛לֶךְ תָּמִ֖יד ה֣וּא אֹכֵ֑ל וְה֥וּא פִּסֵּ֖חַ שְׁתֵּ֥י רַגְלָֽיו׃ (פ)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
דוד בודק מי נשאר מבית שאול כדי להראיר לו חסד בשם יהונתן.
פסוקים א–ד
דוד מחפש את שאלו של יהונתן
דוד מבקש למצוא מישהו ממשפחת שאול כדי להעניק לו חסד למען זכר יהונתן. הוא נפגש עם צבא, שמודיע לו על קיומו של בן יהונתן, נכה הרגליים, שנמצא בביתו של מכיר בן עמיאל.
פסוקים ה–ח
דְּבַר הַחֶסֶד שֶׁל דָּוִד לִמְפִיבֹשֶׁת
דָּוִד מְחַפֵּשׂ אֶת שֶׁאָר בֵּית שָׁאוּל וּמוֹצֵא אֶת מְפִיבֹשֶׁת, בְּנוֹ שֶׁל יְהוֹנָתָן. הַמֶּלֶךְ מַבְטִיחַ לוֹ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וּלְהַחֲזִיר לוֹ אֶת כָּל נַחֲלַת אָבִיו, וּמַזְמִין אוֹתוֹ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנוֹ תָּמִיד.
פסוקים ט–יב
הַבְּרִית שֶׁל דָּוִד עִם בֵּית צִיבָא
דָּוִד מַעֲנֶה לְצִיבָא וּמַחֲלִיט לְהַחֲזִיר אֶת כָּל רְכוּשׁ שֶׁל שָׁאוּל לִבְן-אֲדֹנָיו. הוּא מַבְטִיחַ לְמְפִיבֹשֶׁת, בְּנוֹ שֶׁל צִיבָא, לֶחֶם וּמַעֲמָד מְכֻבָּד עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְצִיבָא מַסְכִּים לְבַצֵּעַ אֶת הַצְוֹת הַמֶּלֶךְ.
פסוקים יג–יג
מפיבשת בירושלים
מפיבשת, בנו של יונה, גר בעיר ירושלים. הוא זוכה לאכול באופן קבוע על שולחנו של המלך דוד, למרות שרגל אחת של שתי רגליו פגועה ומושתקת.
מפיבשת גר בירושלים ואוכל על שולחנו של דוד.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
קשרים בין אומות
״גּוֹי שֶׁבָּא עַל גּוֹיָה וְיָלְדָה. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. גוֹיִם יֵשׁ לָהֶם יְחָסִים. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. גוֹיִם אֵין לָהֶן יְחָסִין. וְהָא כְתִיב בָּעֵת הַהִיא״
הַטַּלְמוּד הִירוּשָׁלְמִי בַּסֵּפֶר יֶבָמוֹת מַעֲלֶה מִמְּקוֹם מִקּוֹם בְּעִנְיַן הַיִּחָסִים שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. הַמְקוֹר מַצִּיג מַחֲלוֹקֶת בֵּין רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁטּוֹעֵן לְגוֹיִם יֵשׁ יִחָסִים, לְבֵין רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, שֶׁטּוֹעֵן שֶׁאֵין לָהֶם יִחָסִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְבִיא דֻּגְמָה מִמֶּלֶךְ בָּבֶל שֶׁשָּׁלַח סְפָרִים לְחִזְקִיָּהוּ, וְהַסְּבָרָה הִיא שֶׁהַקֶּדֶם הִקְבִּיד אֶת זְקֵנוֹ. עַד כִּי הוּא מַעֲלֶה מִמְמוֹת מְקוֹמוֹת שֶׁל הַבְּרִיחִים הַמְצֻיָּים בַּכְּתִיבָה, כְּמוֹ הַמִּבְטָא "קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ". הַמְקוֹר מַפְרִיד בֵּין הַמַּשְׁמָעוּת הַמְדֻבֶּרֶת לְבֵין הַמִּבְטָא בַּתּוֹרָה, וּמְסַיֵּם בְּכָךְ שֶׁרַבִּי שִׁמְעוֹן מַשִּׁיב אֶת רַבִּי יוֹחָנָן בְּעִנְיַן יִחָסִים גַּם בְּעִבְדִים.
תלמוד ירושלמי יבמות ב׳:ו׳:ג׳ ↗השוואת כוחו של עבד
״אָמַר רַב: הַכֹּל מוֹדִין בְּעֶבֶד שֶׁאֵין לוֹ חַיִיס, דִּכְתִיב: ״שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר״: עַם הַדּוֹמֶה לַחֲמוֹר. מֵיתִיבִי: ״וּלְצִיבָא חֲמִשָּׁה עָשָׂר בָּנִים וְעֶשְׂרִים עֲבָדִים״! אָמַר״
בפרשת יבמות מובא דיון של רב בנוגע לעבדות שאינה נתמכת בכוח או בנכסים. רב משתמש בפסוק המורה לאנשים לשבת עם החמור כדי להמחיש מצב של אדם שאין לו הגנה או משענת, ומתאר את העם כדומה לחמור חסר הגנה. מצד שני, מובאת שאלה על ציבא, שהיו לו חמש עשרה בנים ועשרים עבדים, דבר שעשוי להיראות כסתירה לרעיון של חוסר הגנה. רב אחה בר יעקוב מסביר שזהו מקרה מיוחד של שפע, בדומה לתיאור של עגל שגדל בברכה, ולא מדובר במצב קבוע של חוסר משענת.
יבמות ס״ב א:י״ד ↗בעקבות המפרשים
חסד דוד עם מלוכי פלשת
״נתתי לבן אדניך. המלך רשאי להעביר נחלה, שנאמר במשפט המלוכה (שמואל-א ח יד): ואת שדותיכם ואת כרמיכם וגו' יקח ונתן לעבדיו:״
בפסוק זה, רש"י מסביר כי המלך דוד היה בעל סמכות משפטית להעניק נחלה ורכוש לאחרים. לפי פירושו, המלך רשאי לקחת שדות וכרמים ולהעבירם לעבדיו, כפי שניתן לראות במקרה של מלכות ישראל. הפרשן מתבסס על פסוק מספר שמואל א' המראה שהמלך יכול להעביר רכוש, ומשתמש בכך כדי להסביר את המעשה של דוד כלפי מלוני שאול.
רש״י על שמואל ב׳ 9:9:1 ↗חסד דוד כלפי בני שאול
״כן יעשה עבדך ומפיבשת אוכל על שלחני. ציבא אמר: כן יעשה עבדך, ודוד השיב: ומפיבושת אוכל על שלחני:״
הפרק מתאר את פגישת דוד עם מנפישת, בנו של יונתן. דוד מחפש להראות חסד לכל בית שאול בגלל הברית שהייתה לו עם אביו. מנפישת, שהיה עיוור, מוזמן לאכול על שולחנו של המלך באופן קבוע. רש"י מציין הבדל קטן אך חשוב בדיאלוג. הוא מסביר שציבא הבטיח להאכיל את מנפישת, אך דוד הוסיף והבטיח בעצמו שהמלך יאכיל את מנפישת על שולחנו. הפסוק מראה את המחויבות העמוקה של דוד לשמור על הברית עם משפחת שאול.
רש״י על שמואל ב׳ 9:11:1 ↗חסד דוד עם משפחת שאול
״נכה רגלים. שבור ברגלו ופסח:״
הפרק מתאר את הפגישה בין דוד לבין מפיבשת, בנו של יונתן. דוד מחפש מישהו ממשפחת שאול כדי להטיב עמו בשם יונתן. הוא מוצא את מפיבשת, שהיה שבור בשתי רגליו, ומזמין אותו לשבת לצדו בשולחן המלך. דוד מחזיר לו את כל השטחים שהיו של סבו שאול ונותן לו לאכול תמיד על שולחנו. המצודת דוד מסביר את התיאור הפיזי של מפיבשת, ומציין כי המילה 'פסח' מתייחסת למום ברגלו, כמו שמופיע גם בתיאור נכה רגלים.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 9:3:3 ↗חסד דוד עם משפחת שאול
״בן אדוניך. בן יהונתן אדוניו:״
בפרק זה אנו רואים את דוד מחפש להעניק חסד למי שנותר ממשפחתו של שאול. הוא שואל אם נותר עוד מישהו מבית שאול שאפשר להטיב עמו. הוא מוצא את מפיבשת, בנו של יהונתן, ומזמין אותו לאכול תמיד על שולחנו. דוד מחזיר למפיבשת את כל האדמות שהיו לשאול וליהונתן ומעניק לו את כנתי כחלק מתוך נאמנותו ליהונתן. המצודת דוד מסביר את הביטוי "בן אדוניך" כקריאת כבוד שבה מפיבשת מתייחס לדוד כאל אדוניו, בגלל הקשר ההיסטורי והברית בין דוד ליהונתן. הפשט מראה פעולה של חסד מוסדי ומלכותי, ללא הסברים על רגשות פנימיים, אלא דרך מעשים ומילים שנאמרו בפני המלך.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 9:10:4 ↗