המלך כעס ועלה על מפתן השער ובכה. הוא אמר תוך כדי כך: "בנִי אַבְשָׁלוֹם, בנִי, בנִי אַבְשָׁלוֹם. מי ייתן אמות במקומך, אַבְשָׁלוֹם בני, בני".
וַיִּרְגַּ֣ז הַמֶּ֗לֶךְ וַיַּ֛עַל עַל־עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר בְּלֶכְתּ֗וֹ בְּנִ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי־יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃שמואל ב׳ · פרק יט׳
חזרת דוד למלוכה והתמודדות עם המחלוקת
דוד חוזר לירושלים לאחר מות אבשלום, יוֹאָב מנחם אותו, ודוד פוגש את שמעי בן גרא ואת מפיבשת. המלך מנסה לאחד את העם ומתמודד עם מחלוקת בין שבטי ישראל ויהודה.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל ב׳ יט׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
אבל המלך על מות אבשלום
כשסיפרו ליוואב שהמלך בוכה, הוא התאבל על אבשלום.
וַיֻּגַּ֖ד לְיוֹאָ֑ב הִנֵּ֨ה הַמֶּ֧לֶךְ בֹּכֶ֛ה וַיִּתְאַבֵּ֖ל עַל־אַבְשָׁלֹֽם׃באותו יום הפך הניצחון לאבל לכל העם, כי העם שמע באותו היום שהמלך נעצב על בנו.
וַתְּהִ֨י הַתְּשֻׁעָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא לְאֵ֖בֶל לְכָל־הָעָ֑ם כִּֽי־שָׁמַ֣ע הָעָ֗ם בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר נֶעֱצַ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל־בְּנֽוֹ׃באותו יום העם ניסה להיכנס לעיר בדרכים נסתרות, בדיוק כפי שהאנשים המבושתמים נכנסים בבריחה מהמלחמה.
וַיִּתְגַּנֵּ֥ב הָעָ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לָב֣וֹא הָעִ֑יר כַּאֲשֶׁ֣ר יִתְגַּנֵּ֗ב הָעָם֙ הַנִּכְלָמִ֔ים בְּנוּסָ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה׃יוֹאָב מְנַחֵם אֶת הַמֶּלֶךְ
והַמֶּלֶךְ כִּסָּה אֶת-פָּנָיו, וְהַמֶּלֶךְ צָעַק בְּקוֹל רָם: "בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְּנִי!"
וְהַמֶּ֙לֶךְ֙ לָאַ֣ט אֶת־פָּנָ֔יו וַיִּזְעַ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ ק֣וֹל גָּד֑וֹל בְּנִי֙ אַבְשָׁל֔וֹם אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃ (ס)יוֹאָב בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ הַבַּיִת וְאָמַר לוֹ: "הַחְרַעְתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָּל עֲבָדֶיךָ שֶׁמִּשְׁתַּרְרִים לְנַפְשְׁךָ, אֶת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ, אֶת נֶפֶשׁ נֵשֶׁיךָ וְאֶת נֶפֶשׁ פִּלְגְשֵׁיךָ."
וַיָּבֹ֥א יוֹאָ֛ב אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ הַבָּ֑יִת וַיֹּאמֶר֩ הֹבַ֨שְׁתָּ הַיּ֜וֹם אֶת־פְּנֵ֣י כָל־עֲבָדֶ֗יךָ הַֽמְמַלְּטִ֤ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֙ הַיּ֔וֹם וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ בָּנֶ֙יךָ֙ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְנֶ֣פֶשׁ נָשֶׁ֔יךָ וְנֶ֖פֶשׁ פִּלַגְשֶֽׁיךָ׃כְּדֵי לְאַהֵב אֶת שֹׂנְאֶיךָ וּלְשַׂנְאֶה אֶת אֹהֲבֶיךָ, כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם שֶׁאֵין לְךָ שָׂרִים וּעֲבָדִים. הִבְנַתִּי הַיּוֹם שֶׁאִם אַבְשָׁלוֹם הָיָה חַי, כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מֵתִים הַיּוֹם, וְזוֹ הָיְתָה הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּרְאִית לְעֵינֶיךָ.
לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־שֹׂ֣נְאֶ֔יךָ וְלִשְׂנֹ֖א אֶת־אֹהֲבֶ֑יךָ כִּ֣י ׀ הִגַּ֣דְתָּ הַיּ֗וֹם כִּ֣י אֵ֤ין לְךָ֙ שָׂרִ֣ים וַעֲבָדִ֔ים כִּ֣י ׀ יָדַ֣עְתִּי הַיּ֗וֹם כִּ֠י לא [ל֣וּ] אַבְשָׁל֥וֹם חַי֙ וְכֻלָּ֤נוּ הַיּוֹם֙ מֵתִ֔ים כִּי־אָ֖ז יָשָׁ֥ר בְּעֵינֶֽיךָ׃וְעַתָּה קוּם, צֵא וְדַבֵּר בְּעוֹד שֶׁהַלֵּב שֶׁל עֲבָדֶיךָ רַךְ, כִּי נִשְׁבַּעְתִּי בַּיהוָה שֶׁלֹּא תֵצֵא. אִם אִישׁ יִישָׁן אִתְּךָ הַלַּיְלָה, זוֹ תִּהְיֶה הָרָעָה הֲכִי גְדוֹלָה שֶׁבָּאָה עָלֶיךָ מֵימֵי נְעוּרֶיךָ וְעַד הָעֵת הַזֹּאת.
וְעַתָּה֙ ק֣וּם צֵ֔א וְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֣ב עֲבָדֶ֑יךָ כִּי֩ בַיהוָ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתִּי כִּי־אֵינְךָ֣ יוֹצֵ֗א אִם־יָלִ֨ין אִ֤ישׁ אִתְּךָ֙ הַלַּ֔יְלָה וְרָעָ֧ה לְךָ֣ זֹ֗את מִכָּל־הָרָעָה֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אָה עָלֶ֔יךָ מִנְּעֻרֶ֖יךָ עַד־עָֽתָּה׃ (ס)החזרה אל השער והדיון על שיבת המלך
המלך קם וישב בשער, וכל העם דיווח לומר: הנה המלך יושב בשער. כל עם ישראל הלך לכל אחד לאוהלו.
וַיָּ֥קָם הַמֶּ֖לֶךְ וַיֵּ֣שֶׁב בַּשָּׁ֑עַר וּֽלְכָל־הָעָ֞ם הִגִּ֣ידוּ לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֤ה הַמֶּ֙לֶךְ֙ יוֹשֵׁ֣ב בַּשַּׁ֔עַר וַיָּבֹ֤א כָל־הָעָם֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְיִשְׂרָאֵ֔ל נָ֖ס אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו׃ (ס)כל העם התווית ביניהם בכל שבטי ישראל, ואמרו: המלך הציל אותנו מיד אויבינו, הוא חילץ אותנו מיד הפלשתים, ועכשיו הוא ברח מהארץ בגלל אבשלום.
וַיְהִ֤י כָל־הָעָם֙ נָד֔וֹן בְּכָל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמֶּ֜לֶךְ הִצִּילָ֣נוּ ׀ מִכַּ֣ף אֹיְבֵ֗ינוּ וְה֤וּא מִלְּטָ֙נוּ֙ מִכַּ֣ף פְּלִשְׁתִּ֔ים וְעַתָּ֛ה בָּרַ֥ח מִן־הָאָ֖רֶץ מֵעַ֥ל אַבְשָׁלֽוֹם׃אבל אבשלום, שמינה המלך עבורנו, מת במלחמה. עכשיו, למה אתם מתמהמהים להחזיר את המלך?
וְאַבְשָׁלוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר מָשַׁ֣חְנוּ עָלֵ֔ינוּ מֵ֖ת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְעַתָּ֗ה לָמָ֥ה אַתֶּ֛ם מַחֲרִשִׁ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)דוד המלך שלח אל צדוק ואל אביתר הכוהנים, ואמר להם: דברו עם זקני יהודה ואמרו להם: למה אתם האחרונים להחזיר את המלך לביתו? ודברי כל ישראל הגיעו אל המלך בביתו.
וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד שָׁ֠לַח אֶל־צָד֨וֹק וְאֶל־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֲנִים֮ לֵאמֹר֒ דַּבְּר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֤י יְהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר לָ֤מָּה תִֽהְיוּ֙ אַֽחֲרֹנִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בֵּית֑וֹ וּדְבַר֙ כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֥א אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בֵּיתֽוֹ׃החזרת המלך אל עמו
אתם אחים שלי, אתם הבשר והעצם שלי. למה תהיו אחרונים בלְהַחְזִיר את המלך?
אַחַ֣י אַתֶּ֔ם עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אַתֶּ֑ם וְלָ֧מָּה תִהְי֛וּ אַחֲרֹנִ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃ולעמרה תגידו: הרי אתה הבשר והעצם שלי. כך יעשה לי אלוהים וכך יוסיף, אם לא תהיה שר הצבא לפניי כל הימים תחת יואב.
וְלַֽעֲמָשָׂא֙ תֹּֽמְר֔וּ הֲל֛וֹא עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם־לֹ֠א שַׂר־צָבָ֞א תִּהְיֶ֧ה לְפָנַ֛י כָּל־הַיָּמִ֖ים תַּ֥חַת יוֹאָֽב׃הלב של כל אנשי יהודה התרגש כאילו כל אחד מהם היה לב אחד, והם שלחו למלך: תחזור אתה וכל עבדייך.
וַיַּ֛ט אֶת־לְבַ֥ב כָּל־אִישׁ־יְהוּדָ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ שׁ֥וּב אַתָּ֖ה וְכָל־עֲבָדֶֽיךָ׃המלך חזר ובא עד הירדן, ויהודה באה לגלגל כדי לפגוש את המלך ולהעביר אותו את הירדן.
וַיָּ֣שָׁב הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּבֹ֖א עַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וִיהוּדָ֞ה בָּ֣א הַגִּלְגָּ֗לָה לָלֶ֙כֶת֙ לִקְרַ֣את הַמֶּ֔לֶךְ לְהַעֲבִ֥יר אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃שמעי בן גרא פוגש את דוד
שמעי בן גרא, בן הימיני מבחורים, מיהר לרדת עם איש יהודה כדי לפגוש את המלך דוד.
וַיְמַהֵ֗ר שִׁמְעִ֤י בֶן־גֵּרָא֙ בֶּן־הַיְמִינִ֔י אֲשֶׁ֖ר מִבַּֽחוּרִ֑ים וַיֵּ֙רֶד֙ עִם־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה לִקְרַ֖את הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃איתו היו אלף איש מבנימין, וגם צביה, הנער של בית שאול, חמש עשרה בניו ועשרים עבדיו, והם עברו את הירדן לפני המלך.
וְאֶ֨לֶף אִ֣ישׁ עִמּוֹ֮ מִבִּנְיָמִן֒ וְצִיבָ֗א נַ֚עַר בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וַחֲמֵ֨שֶׁת עָשָׂ֥ר בָּנָ֛יו וְעֶשְׂרִ֥ים עֲבָדָ֖יו אִתּ֑וֹ וְצָלְח֥וּ הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃כשהם עברו את המעבר אל בית המלך כדי לעשות את מה שיראה בעיניו, שמעי בן גרא נפל לפני המלך בזמן שעבר בירדן.
וְעָבְרָ֣ה הָעֲבָרָ֗ה לַֽעֲבִיר֙ אֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְלַעֲשׂ֥וֹת הַטּ֖וֹב בעינו [בְּעֵינָ֑יו] וְשִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֗א נָפַל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ בְּעָבְר֖וֹ בַּיַּרְדֵּֽן׃הוא אמר למלך: אדוני, אל תחשוב רע לגביי, ואל תזכור את העוון שעשיתי, עבדך, ביום שיצא אדוני המלך מירושלים, כדי שהמלך יתחשב בי.
וַיֹּ֣אמֶר אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ אַל־יַחֲשָׁב־לִ֣י אֲדֹנִי֮ עָוֺן֒ וְאַל־תִּזְכֹּ֗ר אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר הֶעֱוָ֣ה עַבְדְּךָ֔ בַּיּ֕וֹם אֲשֶׁר־יָׄצָ֥ׄאׄ אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מִירֽוּשָׁלִָ֑ם לָשׂ֥וּם הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־לִבּֽוֹ׃חזרת דוד וסליחת המלך לשמעי
כי עבדי יודע שחטאתי, והנה באתי היום ראשון לכל בית יוסף כדי לרדת לפגוש את אדוני המלך.
כִּ֚י יָדַ֣ע עַבְדְּךָ֔ כִּ֖י אֲנִ֣י חָטָ֑אתִי וְהִנֵּֽה־בָ֣אתִי הַיּ֗וֹם רִאשׁוֹן֙ לְכָל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף לָרֶ֕דֶת לִקְרַ֖את אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)ואבישאי בן צרויה ענה ואמר: האם במקום זה לא ימות שמעי, כי הוא קילל את משוח ה'?
וַיַּ֨עַן אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲתַ֣חַת זֹ֔את לֹ֥א יוּמַ֖ת שִׁמְעִ֑י כִּ֥י קִלֵּ֖ל אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃ (ס)ודוד אמר: מה לי ומה לכם בני צרויה, כי אתם הופכים היום ליריב שלי. היום ימות איש בישראל, כי לא ידעתי שהיום אני מלך על ישראל.
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד מַה־לִּ֤י וְלָכֶם֙ בְּנֵ֣י צְרוּיָ֔ה כִּי־תִֽהְיוּ־לִ֥י הַיּ֖וֹם לְשָׂטָ֑ן הַיּ֗וֹם י֤וּמַת אִישׁ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֚י הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י הַיּ֖וֹם אֲנִי־מֶ֥לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃וההמלך אמר לשמעי: לא תמות, וההמלך נשבע לו.
וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֖י לֹ֣א תָמ֑וּת וַיִּשָּׁ֥בַֽע ל֖וֹ הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)מְפִיבֹשֶׁת וּמִפְגָּשׁ הַמֶּלֶךְ
מְפִיבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, וְהוּא לֹא דָּאַג לְרַגְלָיו, לֹא לְשְׂפָתָיו וְלֹא כִּבֵּס אֶת בְּגָדָיו, מֵהַיּוֹם שֶׁהַמֶּלֶךְ יָצָא מִבֵּית הָאֲבֵל וְעַד הַיּוֹם שֶׁהוּא חָזַר בְּשָׁלוֹם.
וּמְפִבֹ֙שֶׁת֙ בֶּן־שָׁא֔וּל יָרַ֖ד לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וְלֹא־עָשָׂ֨ה רַגְלָ֜יו וְלֹא־עָשָׂ֣ה שְׂפָמ֗וֹ וְאֶת־בְּגָדָיו֙ לֹ֣א כִבֵּ֔ס לְמִן־הַיּוֹם֙ לֶ֣כֶת הַמֶּ֔לֶךְ עַד־הַיּ֖וֹם אֲשֶׁר־בָּ֥א בְשָׁלֽוֹם׃כְּשֶׁהִגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם לִקְרַאת הַמֶּלֶשׁ, הַמֶּלֶךְ שָׁאַל אוֹתוֹ: "מְפִיבֹשֶׁת, לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אִתִּי?"
וַיְהִ֛י כִּי־בָ֥א יְרוּשָׁלִַ֖ם לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה לֹא־הָלַ֥כְתָּ עִמִּ֖י מְפִיבֹֽשֶׁת׃הוּא עָנָה: "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עַבְדְּךָ רִמָּנִי. הַעֶבְדְּךָ אָמַר: אֶקַח לִי אֶת הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלָיו וְאֵלֵךְ אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי אֲנִי פִּיסֵחַ".
וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ עַבְדִּ֣י רִמָּ֑נִי כִּֽי־אָמַ֨ר עַבְדְּךָ֜ אֶחְבְּשָׁה־לִּי֩ הַחֲמ֨וֹר וְאֶרְכַּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ וְאֵלֵ֣ךְ אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י פִסֵּ֖חַ עַבְדֶּֽךָ׃הוּא הִמְשִׁיךְ וְאָמַר: "עֲבֹדָתְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאָךְ הָאֱלֹהִים, וְעֲשֵׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁלְּפָנֶיךָ".
וַיְרַגֵּ֣ל בְּעַבְדְּךָ֔ אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ וַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כְּמַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֔ים וַעֲשֵׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃חזרת המלך והסדרת השדות
כי לא היה כל בית אבי חוץ מאנשי מוות לאדוני המלך, והשבת את עבדי על שולחנך. ואין לי עוד צדק כדי לצעוק עוד אל המלך.
כִּי֩ לֹ֨א הָיָ֜ה כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֗י כִּ֤י אִם־אַנְשֵׁי־מָ֙וֶת֙ לַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתָּ֙שֶׁת֙ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ בְּאֹכְלֵ֖י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ וּמַה־יֶּשׁ־לִ֥י עוֹד֙ צְדָקָ֔ה וְלִזְעֹ֥ק ע֖וֹד אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (פ)והמלך אמר לו: למה אתה מדבר עוד מילים כאלו? אמרתי שאתה וצביה תחלקו את השדה.
וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה תְּדַבֵּ֥ר ע֖וֹד דְּבָרֶ֑יךָ אָמַ֕רְתִּי אַתָּ֣ה וְצִיבָ֔א תַּחְלְק֖וּ אֶת־הַשָּׂדֶֽה׃אמרה מפיבשת למלך שגם הכל ייקח אחרי שאדוני המלך יגיע בשלום לביתו.
וַיֹּ֤אמֶר מְפִיבֹ֙שֶׁת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ גַּ֥ם אֶת־הַכֹּ֖ל יִקָּ֑ח אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶך בְּשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ (ס)וברזילי הגלעדי ירד מרוגל ועבר את המלך את הירדן כדי לשלח אותו.
וּבַרְזִלַּי֙ הַגִּלְעָדִ֔י יָרַ֖ד מֵרֹגְלִ֑ים וַיַּעֲבֹ֤ר אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַיַּרְדֵּ֔ן לְשַׁלְּח֖וֹ אֶת־בירדן [הַיַּרְדֵּֽן׃]בַּרְזִלַּי וּבַקָּשָׁתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ
וּבַרְזִלַּי, זָקֵן מְאֹד, בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה, דָּאַג לַמֶּלֶק בְּזַקְנָתוֹ בְּמַחֲנַיִם, כִּי הוּא אִישׁ גָּדוֹל מְאֹד.
וּבַרְזִלַּי֙ זָקֵ֣ן מְאֹ֔ד בֶּן־שְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה וְהֽוּא־כִלְכַּ֤ל אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּשִׁיבָת֣וֹ בְמַחֲנַ֔יִם כִּֽי־אִ֛ישׁ גָּד֥וֹל ה֖וּא מְאֹֽד׃וְהַמֶּלֶךְ אָמַר לְבַרְזִלַּי: "אַתָּה תַּעֲבֹר אִתִּי, וַאֲנִי אֲדַרְכֶּךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלַיִם."
וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בַּרְזִלָּ֑י אַתָּה֙ עֲבֹ֣ר אִתִּ֔י וְכִלְכַּלְתִּ֥י אֹתְךָ֛ עִמָּדִ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם׃וּבַרְזִלַּי עָנָה לַמֶּלֶךְ: "כַּמָּה יָשְׁרוּת יְמֵי חַיַּי כִּי אֶעֱלֶה עִם הַמֶּלֶךְ לִירוּשָׁלַיִם?"
וַיֹּ֥אמֶר בַּרְזִלַּ֖י אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ כַּמָּ֗ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י כִּי־אֶעֱלֶ֥ה אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ יְרוּשָׁלִָֽם׃הוּא הִמְשִׁיךְ וְאָמַר: "בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה אֲנִי הַיּוֹם. הַאִם אֶדְעַ בֵּין טוֹב לְרָע, אִם עֶבְדְּךָ עֹד יִטְעַם אֶת אֲכִילָתוֹ וּשְׁתִיָּתוֹ, אִם עֹד אֶשְׁמַע קוֹל שִׁירִים וְרִקּוּדִים, וְלָמָּה עֶבְדְּךָ יִהְיֶה עוֹד מַשְׁאָה לְאָדוֹן הַמֶּלֶךְ?"
בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָה֩ אָנֹכִ֨י הַיּ֜וֹם הַאֵדַ֣ע ׀ בֵּין־ט֣וֹב לְרָ֗ע אִם־יִטְעַ֤ם עַבְדְּךָ֙ אֶת־אֲשֶׁ֤ר אֹכַל֙ וְאֶת־אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁתֶּ֔ה אִם־אֶשְׁמַ֣ע ע֔וֹד בְּק֖וֹל שָׁרִ֣ים וְשָׁר֑וֹת וְלָמָּה֩ יִֽהְיֶ֨ה עַבְדְּךָ֥ עוֹד֙ לְמַשָּׂ֔א אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּֽלֶךְ׃בִּקָּשַׁת הַחֲזָרָה שֶׁל שְׁמַעְמֶשׁ
כְּשֶׁעַבְדְּךָ יַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן, לָמָּה הַמֶּלֶךְ יַעֲנִיק לִי אֶת הַגְּמוּלָה הַזֹּאת?
כִּמְעַ֞ט יַעֲבֹ֧ר עַבְדְּךָ֛ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וְלָ֙מָּה֙ יִגְמְלֵ֣נִי הַמֶּ֔לֶךְ הַגְּמוּלָ֖ה הַזֹּֽאת׃שׁוּב עַבְדְּךָ וְתֵן לִי לָמוּת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אֲבִי וְאִמִּי. הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲבֹר כָּךְ עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וְאֶעֱשֶׂה לוֹ אֶת הַטּוֹב שֶׁבְּעֵינֶיךָ.
יָֽשָׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ וְאָמֻ֣ת בְּעִירִ֔י עִ֛ם קֶ֥בֶר אָבִ֖י וְאִמִּ֑י וְהִנֵּ֣ה ׀ עַבְדְּךָ֣ כִמְהָ֗ם יַֽעֲבֹר֙ עִם־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַעֲשֵׂה־ל֕וֹ אֵ֥ת אֲשֶׁר־ט֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ (ס)הַמֶּלֶךְ אָמַר: הוּא יַעֲבֹר אִתִּי כָּךְ, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לוֹ אֶת הַטּוֹב שֶׁבְּעֵינֶיךָ, וְכָל מָה שֶׁתִּבְחַר עָלַי, אֶעֱשֶׂה לָךְ.
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֗לֶךְ אִתִּי֙ יַעֲבֹ֣ר כִּמְהָ֔ם וַאֲנִי֙ אֶעֱשֶׂה־לּ֔וֹ אֶת־הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶ֑יךָ וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תִּבְחַ֥ר עָלַ֖י אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃כָּל הָעָם וְהַמֶּלֶךְ עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. הַמֶּלֶךְ נָשַׁק לְבַרְזַי וְבֵרַךְ אוֹתוֹ, וְאָז חָזַר לִמְקוֹמוֹ.
וַיַּעֲבֹ֧ר כָּל־הָעָ֛ם אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן וְהַמֶּ֣לֶךְ עָבָ֑ר וַיִּשַּׁ֨ק הַמֶּ֤לֶךְ לְבַרְזִלַּי֙ וַיְבָ֣רֲכֵ֔הוּ וַיָּ֖שָׁב לִמְקֹמֽוֹ׃ (ס)התמודדות המלך עם מחלוקת בני ישראל ויהודה
המלך עבר בגלגל, וכמנ עבר איתו, וכל עם יהודה והעבירו את המלך, וגם מחצית עם ישראל.
וַיַּעֲבֹ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַגִּלְגָּ֔לָה וְכִמְהָ֖ן עָבַ֣ר עִמּ֑וֹ וְכָל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ ויעברו [הֶעֱבִ֣ירוּ] אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ וְגַ֕ם חֲצִ֖י עַ֥ם יִשְׂרָאֵֽל׃והנה כל איש מישראל בא אל המלך ואמר לו: למה אחינו, איש יהודה, גנב אותך? והם העבירו את המלך ואת ביתו את הירדן, וכל אנשי דוד היו איתו.
וְהִנֵּ֛ה כָּל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בָּאִ֣ים אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־הַמֶּ֡לֶךְ מַדּוּעַ֩ גְּנָב֨וּךָ אַחֵ֜ינוּ אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה וַיַּעֲבִ֨רוּ אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וְכָל־אַנְשֵׁ֥י דָוִ֖ד עִמּֽוֹ׃ (ס)וכל איש יהודה ענה לאיש ישראל, כי המלך קרוב אליי, ומדוע כועס לך על הדבר הזה? האם אכלנו מהמלך, או שהרמנו את עצמנו?
וַיַּעַן֩ כָּל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה עַל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי־קָר֤וֹב הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלַ֔י וְלָ֤מָּה זֶּה֙ חָרָ֣ה לְךָ֔ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה הֶאָכ֤וֹל אָכַ֙לְנוּ֙ מִן־הַמֶּ֔לֶךְ אִם־נִשֵּׂ֥את נִשָּׂ֖א לָֽנוּ׃ (ס)ואיש ישראל ענה לאיש יהודה ואמר: יש לי עשר אצבעות למלך וגם לדוד, ואני ממך, ומדוע הקלLT אותי כשלא דיברתי ראשונה להחזיר את מלכי? ודברי איש יהודה היו קצרים יותר מדברי איש ישראל.
וַיַּ֣עַן אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֩ אֶת־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וַיֹּ֗אמֶר עֶֽשֶׂר־יָד֨וֹת לִ֣י בַמֶּלֶךְ֮ וְגַם־בְּדָוִד֮ אֲנִ֣י מִמְּךָ֒ וּמַדּ֙וּעַ֙ הֱקִלֹּתַ֔נִי וְלֹא־הָיָ֨ה דְבָרִ֥י רִאשׁ֛וֹן לִ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶת־מַלְכִּ֑י וַיִּ֙קֶשׁ֙ דְּבַר־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה מִדְּבַ֖ר אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)על המילים
The Hebrew text contains a fragment 'הֱקִלֹּתַ֔נִי' which appears to be a typo or corruption in the source for 'הקלתני' (you treated me lightly).
Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
אבל המלך על מות אבשלום
וַיִּרְגַּ֣ז הַמֶּ֗לֶךְ וַיַּ֛עַל עַל־עֲלִיַּ֥ת הַשַּׁ֖עַר וַיֵּ֑בְךְּ וְכֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר בְּלֶכְתּ֗וֹ בְּנִ֤י אַבְשָׁלוֹם֙ בְּנִ֣י בְנִ֣י אַבְשָׁל֔וֹם מִֽי־יִתֵּ֤ן מוּתִי֙ אֲנִ֣י תַחְתֶּ֔יךָ אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃
וַיֻּגַּ֖ד לְיוֹאָ֑ב הִנֵּ֨ה הַמֶּ֧לֶךְ בֹּכֶ֛ה וַיִּתְאַבֵּ֖ל עַל־אַבְשָׁלֹֽם׃
וַתְּהִ֨י הַתְּשֻׁעָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא לְאֵ֖בֶל לְכָל־הָעָ֑ם כִּֽי־שָׁמַ֣ע הָעָ֗ם בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ לֵאמֹ֔ר נֶעֱצַ֥ב הַמֶּ֖לֶךְ עַל־בְּנֽוֹ׃
וַיִּתְגַּנֵּ֥ב הָעָ֛ם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לָב֣וֹא הָעִ֑יר כַּאֲשֶׁ֣ר יִתְגַּנֵּ֗ב הָעָם֙ הַנִּכְלָמִ֔ים בְּנוּסָ֖ם בַּמִּלְחָמָֽה׃
יוֹאָב מְנַחֵם אֶת הַמֶּלֶךְ
וְהַמֶּ֙לֶךְ֙ לָאַ֣ט אֶת־פָּנָ֔יו וַיִּזְעַ֥ק הַמֶּ֖לֶךְ ק֣וֹל גָּד֑וֹל בְּנִי֙ אַבְשָׁל֔וֹם אַבְשָׁל֖וֹם בְּנִ֥י בְנִֽי׃ (ס)
וַיָּבֹ֥א יוֹאָ֛ב אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ הַבָּ֑יִת וַיֹּאמֶר֩ הֹבַ֨שְׁתָּ הַיּ֜וֹם אֶת־פְּנֵ֣י כָל־עֲבָדֶ֗יךָ הַֽמְמַלְּטִ֤ים אֶֽת־נַפְשְׁךָ֙ הַיּ֔וֹם וְאֵ֨ת נֶ֤פֶשׁ בָּנֶ֙יךָ֙ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְנֶ֣פֶשׁ נָשֶׁ֔יךָ וְנֶ֖פֶשׁ פִּלַגְשֶֽׁיךָ׃
לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־שֹׂ֣נְאֶ֔יךָ וְלִשְׂנֹ֖א אֶת־אֹהֲבֶ֑יךָ כִּ֣י ׀ הִגַּ֣דְתָּ הַיּ֗וֹם כִּ֣י אֵ֤ין לְךָ֙ שָׂרִ֣ים וַעֲבָדִ֔ים כִּ֣י ׀ יָדַ֣עְתִּי הַיּ֗וֹם כִּ֠י לא [ל֣וּ] אַבְשָׁל֥וֹם חַי֙ וְכֻלָּ֤נוּ הַיּוֹם֙ מֵתִ֔ים כִּי־אָ֖ז יָשָׁ֥ר בְּעֵינֶֽיךָ׃
וְעַתָּה֙ ק֣וּם צֵ֔א וְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֣ב עֲבָדֶ֑יךָ כִּי֩ בַיהוָ֨ה נִשְׁבַּ֜עְתִּי כִּי־אֵינְךָ֣ יוֹצֵ֗א אִם־יָלִ֨ין אִ֤ישׁ אִתְּךָ֙ הַלַּ֔יְלָה וְרָעָ֧ה לְךָ֣ זֹ֗את מִכָּל־הָרָעָה֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אָה עָלֶ֔יךָ מִנְּעֻרֶ֖יךָ עַד־עָֽתָּה׃ (ס)
החזרה אל השער והדיון על שיבת המלך
וַיָּ֥קָם הַמֶּ֖לֶךְ וַיֵּ֣שֶׁב בַּשָּׁ֑עַר וּֽלְכָל־הָעָ֞ם הִגִּ֣ידוּ לֵאמֹ֗ר הִנֵּ֤ה הַמֶּ֙לֶךְ֙ יוֹשֵׁ֣ב בַּשַּׁ֔עַר וַיָּבֹ֤א כָל־הָעָם֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וְיִשְׂרָאֵ֔ל נָ֖ס אִ֥ישׁ לְאֹהָלָֽיו׃ (ס)
וַיְהִ֤י כָל־הָעָם֙ נָד֔וֹן בְּכָל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הַמֶּ֜לֶךְ הִצִּילָ֣נוּ ׀ מִכַּ֣ף אֹיְבֵ֗ינוּ וְה֤וּא מִלְּטָ֙נוּ֙ מִכַּ֣ף פְּלִשְׁתִּ֔ים וְעַתָּ֛ה בָּרַ֥ח מִן־הָאָ֖רֶץ מֵעַ֥ל אַבְשָׁלֽוֹם׃
וְאַבְשָׁלוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר מָשַׁ֣חְנוּ עָלֵ֔ינוּ מֵ֖ת בַּמִּלְחָמָ֑ה וְעַתָּ֗ה לָמָ֥ה אַתֶּ֛ם מַחֲרִשִׁ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)
וְהַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד שָׁ֠לַח אֶל־צָד֨וֹק וְאֶל־אֶבְיָתָ֥ר הַכֹּהֲנִים֮ לֵאמֹר֒ דַּבְּר֞וּ אֶל־זִקְנֵ֤י יְהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר לָ֤מָּה תִֽהְיוּ֙ אַֽחֲרֹנִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בֵּית֑וֹ וּדְבַר֙ כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֥א אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בֵּיתֽוֹ׃
החזרת המלך אל עמו
אַחַ֣י אַתֶּ֔ם עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אַתֶּ֑ם וְלָ֧מָּה תִהְי֛וּ אַחֲרֹנִ֖ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הַמֶּֽלֶךְ׃
וְלַֽעֲמָשָׂא֙ תֹּֽמְר֔וּ הֲל֛וֹא עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה כֹּ֣ה יַֽעֲשֶׂה־לִּ֤י אֱלֹהִים֙ וְכֹ֣ה יוֹסִ֔יף אִם־לֹ֠א שַׂר־צָבָ֞א תִּהְיֶ֧ה לְפָנַ֛י כָּל־הַיָּמִ֖ים תַּ֥חַת יוֹאָֽב׃
וַיַּ֛ט אֶת־לְבַ֥ב כָּל־אִישׁ־יְהוּדָ֖ה כְּאִ֣ישׁ אֶחָ֑ד וַֽיִּשְׁלְחוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ שׁ֥וּב אַתָּ֖ה וְכָל־עֲבָדֶֽיךָ׃
וַיָּ֣שָׁב הַמֶּ֔לֶךְ וַיָּבֹ֖א עַד־הַיַּרְדֵּ֑ן וִיהוּדָ֞ה בָּ֣א הַגִּלְגָּ֗לָה לָלֶ֙כֶת֙ לִקְרַ֣את הַמֶּ֔לֶךְ לְהַעֲבִ֥יר אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן׃
שמעי בן גרא פוגש את דוד
וַיְמַהֵ֗ר שִׁמְעִ֤י בֶן־גֵּרָא֙ בֶּן־הַיְמִינִ֔י אֲשֶׁ֖ר מִבַּֽחוּרִ֑ים וַיֵּ֙רֶד֙ עִם־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה לִקְרַ֖את הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִֽד׃
וְאֶ֨לֶף אִ֣ישׁ עִמּוֹ֮ מִבִּנְיָמִן֒ וְצִיבָ֗א נַ֚עַר בֵּ֣ית שָׁא֔וּל וַחֲמֵ֨שֶׁת עָשָׂ֥ר בָּנָ֛יו וְעֶשְׂרִ֥ים עֲבָדָ֖יו אִתּ֑וֹ וְצָלְח֥וּ הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וְעָבְרָ֣ה הָעֲבָרָ֗ה לַֽעֲבִיר֙ אֶת־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְלַעֲשׂ֥וֹת הַטּ֖וֹב בעינו [בְּעֵינָ֑יו] וְשִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֗א נָפַל֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ בְּעָבְר֖וֹ בַּיַּרְדֵּֽן׃
וַיֹּ֣אמֶר אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ אַל־יַחֲשָׁב־לִ֣י אֲדֹנִי֮ עָוֺן֒ וְאַל־תִּזְכֹּ֗ר אֵ֚ת אֲשֶׁ֣ר הֶעֱוָ֣ה עַבְדְּךָ֔ בַּיּ֕וֹם אֲשֶׁר־יָׄצָ֥ׄאׄ אֲדֹנִֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מִירֽוּשָׁלִָ֑ם לָשׂ֥וּם הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־לִבּֽוֹ׃
חזרת דוד וסליחת המלך לשמעי
כִּ֚י יָדַ֣ע עַבְדְּךָ֔ כִּ֖י אֲנִ֣י חָטָ֑אתִי וְהִנֵּֽה־בָ֣אתִי הַיּ֗וֹם רִאשׁוֹן֙ לְכָל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֔ף לָרֶ֕דֶת לִקְרַ֖את אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)
וַיַּ֨עַן אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ וַיֹּ֔אמֶר הֲתַ֣חַת זֹ֔את לֹ֥א יוּמַ֖ת שִׁמְעִ֑י כִּ֥י קִלֵּ֖ל אֶת־מְשִׁ֥יחַ יְהוָֽה׃ (ס)
וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד מַה־לִּ֤י וְלָכֶם֙ בְּנֵ֣י צְרוּיָ֔ה כִּי־תִֽהְיוּ־לִ֥י הַיּ֖וֹם לְשָׂטָ֑ן הַיּ֗וֹם י֤וּמַת אִישׁ֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֚י הֲל֣וֹא יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י הַיּ֖וֹם אֲנִי־מֶ֥לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃
וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־שִׁמְעִ֖י לֹ֣א תָמ֑וּת וַיִּשָּׁ֥בַֽע ל֖וֹ הַמֶּֽלֶךְ׃ (ס)
מְפִיבֹשֶׁת וּמִפְגָּשׁ הַמֶּלֶךְ
וּמְפִבֹ֙שֶׁת֙ בֶּן־שָׁא֔וּל יָרַ֖ד לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וְלֹא־עָשָׂ֨ה רַגְלָ֜יו וְלֹא־עָשָׂ֣ה שְׂפָמ֗וֹ וְאֶת־בְּגָדָיו֙ לֹ֣א כִבֵּ֔ס לְמִן־הַיּוֹם֙ לֶ֣כֶת הַמֶּ֔לֶךְ עַד־הַיּ֖וֹם אֲשֶׁר־בָּ֥א בְשָׁלֽוֹם׃
וַיְהִ֛י כִּי־בָ֥א יְרוּשָׁלִַ֖ם לִקְרַ֣את הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה לֹא־הָלַ֥כְתָּ עִמִּ֖י מְפִיבֹֽשֶׁת׃
וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ עַבְדִּ֣י רִמָּ֑נִי כִּֽי־אָמַ֨ר עַבְדְּךָ֜ אֶחְבְּשָׁה־לִּי֩ הַחֲמ֨וֹר וְאֶרְכַּ֤ב עָלֶ֙יהָ֙ וְאֵלֵ֣ךְ אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֥י פִסֵּ֖חַ עַבְדֶּֽךָ׃
וַיְרַגֵּ֣ל בְּעַבְדְּךָ֔ אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ וַאדֹנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ כְּמַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֔ים וַעֲשֵׂ֥ה הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃
חזרת המלך והסדרת השדות
כִּי֩ לֹ֨א הָיָ֜ה כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֗י כִּ֤י אִם־אַנְשֵׁי־מָ֙וֶת֙ לַאדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַתָּ֙שֶׁת֙ אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ בְּאֹכְלֵ֖י שֻׁלְחָנֶ֑ךָ וּמַה־יֶּשׁ־לִ֥י עוֹד֙ צְדָקָ֔ה וְלִזְעֹ֥ק ע֖וֹד אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (פ)
וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הַמֶּ֔לֶךְ לָ֛מָּה תְּדַבֵּ֥ר ע֖וֹד דְּבָרֶ֑יךָ אָמַ֕רְתִּי אַתָּ֣ה וְצִיבָ֔א תַּחְלְק֖וּ אֶת־הַשָּׂדֶֽה׃
וַיֹּ֤אמֶר מְפִיבֹ֙שֶׁת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ גַּ֥ם אֶת־הַכֹּ֖ל יִקָּ֑ח אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁר־בָּ֞א אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֛לֶך בְּשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּיתֽוֹ׃ (ס)
וּבַרְזִלַּי֙ הַגִּלְעָדִ֔י יָרַ֖ד מֵרֹגְלִ֑ים וַיַּעֲבֹ֤ר אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַיַּרְדֵּ֔ן לְשַׁלְּח֖וֹ אֶת־בירדן [הַיַּרְדֵּֽן׃]
בַּרְזִלַּי וּבַקָּשָׁתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ
וּבַרְזִלַּי֙ זָקֵ֣ן מְאֹ֔ד בֶּן־שְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה וְהֽוּא־כִלְכַּ֤ל אֶת־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּשִׁיבָת֣וֹ בְמַחֲנַ֔יִם כִּֽי־אִ֛ישׁ גָּד֥וֹל ה֖וּא מְאֹֽד׃
וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־בַּרְזִלָּ֑י אַתָּה֙ עֲבֹ֣ר אִתִּ֔י וְכִלְכַּלְתִּ֥י אֹתְךָ֛ עִמָּדִ֖י בִּירוּשָׁלִָֽם׃
וַיֹּ֥אמֶר בַּרְזִלַּ֖י אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ כַּמָּ֗ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י כִּי־אֶעֱלֶ֥ה אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ יְרוּשָׁלִָֽם׃
בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָה֩ אָנֹכִ֨י הַיּ֜וֹם הַאֵדַ֣ע ׀ בֵּין־ט֣וֹב לְרָ֗ע אִם־יִטְעַ֤ם עַבְדְּךָ֙ אֶת־אֲשֶׁ֤ר אֹכַל֙ וְאֶת־אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁתֶּ֔ה אִם־אֶשְׁמַ֣ע ע֔וֹד בְּק֖וֹל שָׁרִ֣ים וְשָׁר֑וֹת וְלָמָּה֩ יִֽהְיֶ֨ה עַבְדְּךָ֥ עוֹד֙ לְמַשָּׂ֔א אֶל־אֲדֹנִ֖י הַמֶּֽלֶךְ׃
בִּקָּשַׁת הַחֲזָרָה שֶׁל שְׁמַעְמֶשׁ
כִּמְעַ֞ט יַעֲבֹ֧ר עַבְדְּךָ֛ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אֶת־הַמֶּ֑לֶךְ וְלָ֙מָּה֙ יִגְמְלֵ֣נִי הַמֶּ֔לֶךְ הַגְּמוּלָ֖ה הַזֹּֽאת׃
יָֽשָׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ וְאָמֻ֣ת בְּעִירִ֔י עִ֛ם קֶ֥בֶר אָבִ֖י וְאִמִּ֑י וְהִנֵּ֣ה ׀ עַבְדְּךָ֣ כִמְהָ֗ם יַֽעֲבֹר֙ עִם־אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וַעֲשֵׂה־ל֕וֹ אֵ֥ת אֲשֶׁר־ט֖וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃ (ס)
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֗לֶךְ אִתִּי֙ יַעֲבֹ֣ר כִּמְהָ֔ם וַאֲנִי֙ אֶעֱשֶׂה־לּ֔וֹ אֶת־הַטּ֖וֹב בְּעֵינֶ֑יךָ וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תִּבְחַ֥ר עָלַ֖י אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ׃
וַיַּעֲבֹ֧ר כָּל־הָעָ֛ם אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן וְהַמֶּ֣לֶךְ עָבָ֑ר וַיִּשַּׁ֨ק הַמֶּ֤לֶךְ לְבַרְזִלַּי֙ וַיְבָ֣רֲכֵ֔הוּ וַיָּ֖שָׁב לִמְקֹמֽוֹ׃ (ס)
התמודדות המלך עם מחלוקת בני ישראל ויהודה
וַיַּעֲבֹ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ הַגִּלְגָּ֔לָה וְכִמְהָ֖ן עָבַ֣ר עִמּ֑וֹ וְכָל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ ויעברו [הֶעֱבִ֣ירוּ] אֶת־הַמֶּ֔לֶךְ וְגַ֕ם חֲצִ֖י עַ֥ם יִשְׂרָאֵֽל׃
וְהִנֵּ֛ה כָּל־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בָּאִ֣ים אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּאמְר֣וּ אֶל־הַמֶּ֡לֶךְ מַדּוּעַ֩ גְּנָב֨וּךָ אַחֵ֜ינוּ אִ֣ישׁ יְהוּדָ֗ה וַיַּעֲבִ֨רוּ אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וְכָל־אַנְשֵׁ֥י דָוִ֖ד עִמּֽוֹ׃ (ס)
וַיַּעַן֩ כָּל־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה עַל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל כִּֽי־קָר֤וֹב הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלַ֔י וְלָ֤מָּה זֶּה֙ חָרָ֣ה לְךָ֔ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה הֶאָכ֤וֹל אָכַ֙לְנוּ֙ מִן־הַמֶּ֔לֶךְ אִם־נִשֵּׂ֥את נִשָּׂ֖א לָֽנוּ׃ (ס)
וַיַּ֣עַן אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֩ אֶת־אִ֨ישׁ יְהוּדָ֜ה וַיֹּ֗אמֶר עֶֽשֶׂר־יָד֨וֹת לִ֣י בַמֶּלֶךְ֮ וְגַם־בְּדָוִד֮ אֲנִ֣י מִמְּךָ֒ וּמַדּ֙וּעַ֙ הֱקִלֹּתַ֔נִי וְלֹא־הָיָ֨ה דְבָרִ֥י רִאשׁ֛וֹן לִ֖י לְהָשִׁ֣יב אֶת־מַלְכִּ֑י וַיִּ֙קֶשׁ֙ דְּבַר־אִ֣ישׁ יְהוּדָ֔ה מִדְּבַ֖ר אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את תקופת המעבר של דוד ממצב של אבלות על מותו של בנו אבשלום לחזרתו המלאה לשלטון, תוך התמודדות עם המפגשים השונים עם המורדים והנאמנים.
אבל המלך על מות אבשלום
לאחר המלחמה, המלך דוד מתאבל בכאב על מות בנו אבשלום. הניצחון הצבאי הופך לאבל לאומי כשהעם מגלה על צער המלך. השמחה בבית הופכת למבוכה, והאנשים מנסים להיכנס לעיר בסתר כדי להימנע מהמפגש עם המלך.
יוֹאָב מְנַחֵם אֶת הַמֶּלֶךְ
אַחֲרֵי מְתוֹת אַבְשָׁלוֹם, הַמֶּלֶךְ דָּבַק בְּעֶצְבוֹ וְכִסָּה אֶת פָּנָיו. יוֹאָב בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ וּמַזְהִיר אוֹתוֹ שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה פּוֹרֵעַ לְכָל עֲבָדָיו וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ. יוֹאָב מְאַלֶץ אֶת הַמֶּלֶשׁ לָצֵאת וְלַחֲזֹר לִשְׁלֹט בְּעַמּוֹ בְּעַד לְמַנְעוּת הַרָעָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר.
החזרה אל השער והדיון על שיבת המלך
לאחר מות אבשלום, המלך דוד יושב בשער והעם חוזר לאוהליו. בתוך שבטי ישראל מתפתח ויכוח על החזרת המלך לביתו, לאחר שהמלך הציל אותם מפני הפלשתים. דוד שולח את הכוהנים לשכנע את זקני יהודה להחזיר את מלכותו, וכל דברי העם מגיעים אליו.
החזרת המלך אל עמו
אביגיל פונה אל יואב ומבקשת ממנו להחזיר את המלך, תוך הדגשת הקשר המשפחתי והנאמנות. בעקבות כך, אנשי יהודה מתאחדים ומבקשים מהמלך לחזור. המלך חוזר עד הירדן, ויהודה יוצאת לקראתו בגלגל כדי לעזור לו לחצות את הנהר.
שמעי בן גרא פוגש את דוד
שמעי בן גרא מגיע עם קבוצת אנשים וצביה בן שאול אל המלך דוד בירדן. בדרכו אל בית המלך, שמעי נופל לפני דוד ומבקש ממנו לא להעניש אותו על מעשיו ביום יציאת המלך מירושלים.
חזרת דוד וסליחת המלך לשמעי
אדם מבית יוסף מודה בחטאו בפני דוד המלך המבקש לחזור. אבישאי בן צרויה דורש את מותו של שמעי על כך שקילל את המלך, אך דוד מתנגד וטוען כי אינו יכול להוציא להורג איש בישראל כעת. בסוף, דוד נשבע לשמעי שלא ימות.
מְפִיבֹשֶׁת וּמִפְגָּשׁ הַמֶּלֶךְ
מְפִיבֹשֶׁת בֶּן שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת דָּוִיד בְּמַצָּב שֶׁל אֲבֵלָה וּמִקְצָה בְּגָדָיו. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם, הַמֶּלֶךְ שָׁאַל לָמָּה לֹא לָצַד. מְפִיבֹשֶׁת טָעַן שֶׁהוּא רִמָּנוּ בְּכָזָב וְהִתְנַדֵּל כְּדֵי לְהִשְׁאַר בַּבַּיִת, וְשִׁבֵּחַ אֶת הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאָךְ הָאֱלֹהִים.
חזרת המלך והסדרת השדות
שבח הבית של ברזילי למלך ומציין כי לא נותרו בו כולם פרט לאנשי מוות, תוך בקשה להפסיק את הדיון על חלוקת השדות. מפיבשת מבטיחה שהכל ייקח לאחר בוא המלך בשלום, וברזילי הגלעדי ליווה את המלך בחזרה מעבר לירדן.
בַּרְזִלַּי וּבַקָּשָׁתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ
הַמֶּלֶךְ מַזְמִין אֶת בַּרְזִלַּי הַזָּקֵן לַעֲלוֹת אִתּוֹ לִירוּשָׁלַיִם וּלְקַבֵּל דְּאָגָה. בַּרְזִלַּי, שֶׁבֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה, מְהַסֵּר לְמֶלֶךְ שֶׁהוּא לֹא בְּכֹחַ שֶׁלּוֹ לַעֲלוֹת לָעִיר, וְהוּא מַעֲדִיף לִשְׁאֹר לְמַשְׁאָה כְּשֶׁהוּא עוֹד בֶּן שְׁמוֹנִים שָׁנָה בְּמַחֲנֵי הַצָּבָא.
בִּקָּשַׁת הַחֲזָרָה שֶׁל שְׁמַעְמֶשׁ
שְׁמַעְמֶשׁ מְבַקֵּשׁ מֵהַמֶּלֶךְ לְהַחְזִיר אוֹתוֹ לְעִיר שֶׁלּוֹ כְּדֵי לָמוּת בְּעִם בְְּרִי כְּבָר הַנִּלְחָמִים. הַמֶּלֶךְ מַסְכִּים לְכַפּוֹת אֶת בִּקָּשָׁתוֹ וּמְבָרֵךְ אֶת בַּרְזַי בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.
התמודדות המלך עם מחלוקת בני ישראל ויהודה
הפסוקים מתארים את מעבר המלך דוד בגלגל יחד עם יהודה וחלק מישראל. אנשי ישראל מביעים תרעומת על מעשים של איש יהודה כלפי המלך, בעוד אנשי יהודה מגיבים בטענה שהמלך קרוב אליהם. מתפתחת ויכוח בין נציגי שני המחנות על נאמנותם למלך ועל אופן התנהגותם.
הפרק מסתיים במחלוקת פוליטית עמוקה בין שבט ישראל לשבט יהודה על סביבות החזרה של המלך.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הכאב של דוד על אבשלום
״(שמואל ב יט, א) וירגז המלך ויעל על עליית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני [אבשלום] מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום״
הפסוק מתאר את תגובתו המשתולה של המלך דוד לאחר מותו של אבשלום. המלך עולה על שער העיר, ובלבו יש זעקה ובוכה על בנו. הוא קורא בכיסופים: "בני אבשלום בני בני, מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני". זהו תיאור של אובדן אישי עמוק וקשה מאוד. הפרשנות המובאת ממקור חז"ל (סוטה י׳ ב:ט״ו) מנסה להסביר את חזרת המילה "בני" שבע פעמים. יש המפרשים שש פעמים זה מייצג שבעה מדורי גיהנום, ויש אומרים שזה קשור לתיאור מותו של אבשלום או להבאתו לעולם. הפרשנות מציעה משמעות רוחנית למספר החזרות בטקסט.
סוטה י׳ ב:ט״ו ↗הכאב של דוד על משפטו של אבשלום
״רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שִׁבְעָה פְּתָחִים לַגֵּיהִנֹּם, וְנִכְנַס אַבְשָׁלוֹם עַד חֲמִשָּׁה פְּתָחִים. וְשָׁמַע דָּוִד וְהִתְחִיל בּוֹכֶה וּמְיַלֵּל וּמְסַפֵּד, וְקָרָא ״אַבְשָׁלוֹם בְּנִי״ חֲמִשָּׁה פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב״
הקטע מביא את דברי רבי יוסי מפרקי דרבי אליעזר, המתאר את עוצמת הצרות של דוד המלך. לפי הפירוש הזה, אבשלום נכנס לשבעה פתחים של גיהינום, אך ניצל מחמישה מהם. המקור מציין שדוד שמע על כך והחל לבכות ולספד בשיגעון, וקרא "אבשלום בני" חמש פעמים, כפי שכתוב בספר שמואל ב'. הפרשן מפרש את המילים "עזרתני ונחמתני" מהתהילים כהודיה לה' על שחוסן אבשלום מחמישה פתחים, וגם על הנחמה על מותו של אבשלום ועל האבל הכללי. הגישה כאן היא פרשנית-דרמטית, המקשרת בין המעשה המקראי לבין דימויים של עונש ורחמים.
פרקי דרבי אליעזר נ״ג:י׳ ↗בעקבות המפרשים
חזרתו של דוד והתמודדות עם מחלוקת העם
״כל העם נדון. מתווכחים זה עם זה:״
הפרק מתאר את חזרתו של דוד המלך לירושלים לאחר מותו של אבשלום. המלך עובר תהליכים של אבל, התארגנות ושיבה אל עיר ה'. עם זאת, בתוך המעבר הזה עולה מתיחות פנימית בקרב העם. המעבר מהמלחמה אל השלום אינו חלקלק, ומתפתחת מחלוקת בין קבוצות שונות. רש"י מציין כי בעת המעבר הזה, כל העם נכנס למחלוקת וסכסוך פנימי. לפי פירושו, התקופה הזו התאפיינת בוויכוחים בין אנשים זה עם זה. ההסבר של רש"י מתמקד בשיבוש החברתי והמתח שנוצר בתוך הציבור בעקבות המהפכות והשינויים המהירים במבנה ההנהגה.
רש״י על שמואל ב׳ 19:10:1 ↗חזרתו של דוד והתמודדות עם האבל והשלטון
״כמה ימי שני חיי. אשר יש לי לחיות:״
הפרק מתאר את תקופת השיבה של דוד המלך לירושלים לאחר מותו של אבשלום. מתחיל בלוויד המלך על מותו של בנו, ואז מפרט את התהליך המורכב של חזרתו לכס. המלך פוגש את אנשים שונים, כמו ברזילי הגילדעוני שסייע לו, ואת שועי המלך שחזרו אליו. התיאור כולל את המפגש עם יואב, ואת המתחים שנוצרו סביב הניסיון להחזיר את המלך למשעים. הטקסט מציג את המעברים בין השכול לאקט המדיני, ובין המפגשים האישיים לבין ההחלטות הציבוריות. רש"י על פסוק לשישי עשר מציין כי דוד אמר "כמה ימי שני חיי", כשהוא מתכוון לימים שנותרו לו לחיות. הפרשן מפרש את המילים הללו כביטוי לזמן שנותר לו בחיים, אך חשוב לציין שזו פרשנות רבנית על הטקסט המקורי.
רש״י על שמואל ב׳ 19:35:1 ↗חזרתו של דוד למלוכה
״מת במלחמה. ומזה נראה שעדיין דוד בהצלחתו עומד:״
הפסוקים מתארים את תהליך חזרתו של דוד למלוכה לאחר מותו של אבשלום. ניתן לראות בפרק זה את המורכבות של המעבר בין תקופת המרד לתקופת השלום, תוך התמודדות עם דמויות שונות ואירועים משתנים בקרב בני ישראל. המצודת דוד מפרש את פסוק אחת עשר ומציין שדוד נשאר מצליח גם במהלך המלחמה. לפי פירוש זה, למרות הקשיים והמרד, הנהגת דוד לא איבדה את כוחה וחשובתו.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 19:11:1 ↗התמודדות עם המציאות בשעת משבר
״בשיבתו. בעת אשר ישב במחנים:״
הפרק מתאר את התקופה המורכבת של שוב דוד למלכותו, תוך התמקדות במעמדו המורכב מול עמו ואויביו. הטקסט מציג את השתלשלות האירועים של החזרה לעיר, החל מהאבלות על אבשלום ועד למפגש עם ברוך בן בניה וברזילי הגלעדי. ישנו מתח בין הרגעים של ניצחון צבאי לבין רגעי שכול ודיפלומטיה אישית. המצודת דוד, בפירושו על פסוק זה, מציין כי בפרק זה דוד ישב במחנים. הפירוש מתמקד במיקום הפיזי של המלך בתוך המבנה הצבאי והחברתי של ישראל בשלב זה של המלחמה והחזרה מהגלות.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 19:33:1 ↗