דוד עבר מעט מהראש, ופתאום צבא, הבן של מפיבושת, בא לקראתו עם חמורים עמוסים: מאתיים כיכרות לחם, מאה קערות צימוקים, מאה קשני פירות ויין.
וְדָוִ֗ד עָבַ֤ר מְעַט֙ מֵֽהָרֹ֔אשׁ וְהִנֵּ֥ה צִיבָ֛א נַ֥עַר מְפִי־בֹ֖שֶׁת לִקְרָאת֑וֹ וְצֶ֨מֶד חֲמֹרִ֜ים חֲבֻשִׁ֗ים וַעֲלֵיהֶם֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּמֵאָ֧ה צִמּוּקִ֛ים וּמֵ֥אָה קַ֖יִץ וְנֵ֥בֶל יָֽיִן׃שמואל ב׳ · פרק טז׳
דוד פוגש את שמעי ואת אבשלום
מפגש דוד עם צבא, קללת שמעי בן גרא, וסודו של אחיטפל עם אבשלום
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל ב׳ טז׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
מפגש דוד עם צבא
המלך שאל את צבא: מה כל זה בשבילך? צבא ענה שהחמורים הם לבית המלך כדי לרכוב ולחימה, הלחם והקשני הם לנערים לאכול, והיין הוא לעייפים במדבר.
וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־צִיבָ֖א מָה־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר צִ֠יבָא הַחֲמוֹרִ֨ים לְבֵית־הַמֶּ֜לֶךְ לִרְכֹּ֗ב ולהלחם [וְהַלֶּ֤חֶם] וְהַקַּ֙יִץ֙ לֶאֱכ֣וֹל הַנְּעָרִ֔ים וְהַיַּ֕יִן לִשְׁתּ֥וֹת הַיָּעֵ֖ף בַּמִּדְבָּֽר׃המלך שאל: איפה הבן שלך? צבא ענה למלך שהוא יושב בירושלים, כי הוא אמר היום שיחזירו לו את מלכות אביו בבית ישראל.
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ וְאַיֵּ֖ה בֶּן־אֲדֹנֶ֑יךָ וַיֹּ֨אמֶר צִיבָ֜א אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ הִנֵּה֙ יוֹשֵׁ֣ב בִּירוּשָׁלִַ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר הַיּ֗וֹם יָשִׁ֤יבוּ לִי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת מַמְלְכ֥וּת אָבִֽי׃המלך אמר לצבא: הנה, כל מה ששייך למפיבושת שייך לך. צבא ענה: השתחוויתי למצא חן בעיניך, אדוני המלך.
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְצִבָ֔א הִנֵּ֣ה לְךָ֔ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר לִמְפִי־בֹ֑שֶׁת וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ הִֽשְׁתַּחֲוֵ֔יתִי אֶמְצָא־חֵ֥ן בְּעֵינֶ֖יךָ אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ה–ח
שמעי בן גרא מקלל את דוד
המלך דוד הגיע לבחורים, ושם יצא אדם ממשפחת בית שאול, ששמו שמעי בן גרא.
וּבָ֛א הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד עַד־בַּֽחוּרִ֑ים וְהִנֵּ֣ה מִשָּׁם֩ אִ֨ישׁ יוֹצֵ֜א מִמִּשְׁפַּ֣חַת בֵּית־שָׁא֗וּל וּשְׁמוֹ֙ שִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֔א יֹצֵ֥א יָצ֖וֹא וּמְקַלֵּֽל׃הוא החל לזרוק אבנים על דוד, ועל כל עבדי המלך דוד, ועל כל העם ועל כל הגיבורים שעמדו מימינו ומשמאלו.
וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ אֶת־דָּוִ֔ד וְאֶת־כָּל־עַבְדֵ֖י הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וְכָל־הָעָם֙ וְכָל־הַגִּבֹּרִ֔ים מִימִינ֖וֹ וּמִשְּׂמֹאלֽוֹ׃ובקללותיו אמר שמעי: "צא, צא איש הדמים ואיש הרשע!"
וְכֹֽה־אָמַ֥ר שִׁמְעִ֖י בְּקַֽלְל֑וֹ צֵ֥א צֵ֛א אִ֥ישׁ הַדָּמִ֖ים וְאִ֥ישׁ הַבְּלִיָּֽעַל׃הוא אמר: "השם יחזיר לך את כל דם בית שאול שמלכת במקום בןך, ואת המלוכה ייתן השם לידי אבשלום בנך, והנה אתה נמצא בצרותיך כי איש דמים אתה."
הֵשִׁיב֩ עָלֶ֨יךָ יְהוָ֜ה כֹּ֣ל ׀ דְּמֵ֣י בֵית־שָׁא֗וּל אֲשֶׁ֤ר מָלַ֙כְתָּ֙ תחתו [תַּחְתָּ֔יו] וַיִּתֵּ֤ן יְהוָה֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה בְּיַ֖ד אַבְשָׁל֣וֹם בְּנֶ֑ךָ וְהִנְּךָ֙ בְּרָ֣עָתֶ֔ךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ דָּמִ֖ים אָֽתָּה׃ט–יב
תְּגוּעַ הַמֶּלֶךְ דָּוִד מִפְּנֵי קְלָלַת שִׁמְעִי
אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אָמַר לַמֶּלֶךְ: לָמָה הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה יְבַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶק? אֶתֵּן לוֹ אֶת הָרֹאשׁ שֶׁלּוֹ.
וַיֹּ֨אמֶר אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ לָ֣מָּה יְקַלֵּ֞ל הַכֶּ֤לֶב הַמֵּת֙ הַזֶּ֔ה אֶת־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ אֶעְבְּרָה־נָּ֖א וְאָסִ֥ירָה אֶת־רֹאשֽׁוֹ׃ (ס)הַמֶּלֶךְ ענה לוֹ: מָה לִי וּלְבnetֵי צְרוּיָה? הַכֹּל יְבַזֶּה, הֲרֵי הַשֵּׁם אָמַר לוֹ: קַלֵּל אֶת דָּוִד, וּמִי יִשְׁאַל לָמָּה עָשִׂיתָ כָּךְ?
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לִּ֥י וְלָכֶ֖ם בְּנֵ֣י צְרֻיָ֑ה כי [כֹּ֣ה] יְקַלֵּ֗ל וכי [כִּ֤י] יְהוָה֙ אָ֤מַר לוֹ֙ קַלֵּ֣ל אֶת־דָּוִ֔ד וּמִ֣י יֹאמַ֔ר מַדּ֖וּעַ עָשִׂ֥יתָה כֵּֽן׃ (ס)דָּוִד אָמַר לְאֲבִישַׁי וְלְכָל הָעֲבָדִים שֶׁלּוֹ: הִנֵּה בְּנִי, שֶׁיָּצָא מִמֶּעֲמִי, מְבַקֵּשׁ אֶת חַיַּי. גַּם עַתָּה, בֶּן יְמִינִי, הַמַּחֲמָס לָכֶם וְיָכוֹלִים לְבַזּוֹת, כִּי הַשֵּׁם אָמַר לוֹ כָּךְ.
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֤ד אֶל־אֲבִישַׁי֙ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָ֔יו הִנֵּ֥ה בְנִ֛י אֲשֶׁר־יָצָ֥א מִמֵּעַ֖י מְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאַ֨ף כִּֽי־עַתָּ֜ה בֶּן־הַיְמִינִ֗י הַנִּ֤חוּ לוֹ֙ וִֽיקַלֵּ֔ל כִּ֥י אָֽמַר־ל֖וֹ יְהוָֽה׃אוּלַי יִרְאֶה הַשֵּׁם אֶת עָנְיִי, וְהַשֵּׁם יַחֲזִיר לִי טוֹבָה בִּגְלַל הַקְּלָלָה שֶׁנֶּעֶשְׂתָה לִי הַיּוֹם.
אוּלַ֛י יִרְאֶ֥ה יְהוָ֖ה בעוני [בְּעֵינִ֑י] וְהֵשִׁ֨יב יְהוָ֥ה לִי֙ טוֹבָ֔ה תַּ֥חַת קִלְלָת֖וֹ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃יג–טז
הַמַּסָּע מִירוּשָׁלַיִם וְהַקִּיבּוּץ בִּירוּשָׁלַיִם
דָּוִד וְהָאֲנָשִׁים שֶׁלּוֹ הָלְכוּ בַדֶּרֶךְ, וּשְׁמִיעִי הָלַךְ לְצַד הֶהָר לְמֵעֵי דָּוִד, וְהוּא קִלֵּל וְהִשְׁלִיךְ אֲבָנִים עָלָיו וְהֶעֱפַר אוֹתוֹ.
וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד וַאֲנָשָׁ֖יו בַּדָּ֑רֶךְ (ס) וְשִׁמְעִ֡י הֹלֵךְ֩ בְּצֵ֨לַע הָהָ֜ר לְעֻמָּת֗וֹ הָלוֹךְ֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ לְעֻמָּת֔וֹ וְעִפַּ֖ר בֶּעָפָֽר׃ (פ)הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם שֶׁעִמּוֹ הִגיעוּ עֲיֵפִים, וְשָׁם הֵם מָצְאוּ מַחֲסֶה.
וַיָּבֹ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכָל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־אִתּ֖וֹ עֲיֵפִ֑ים וַיִּנָּפֵ֖שׁ שָֽׁם׃אַבְשָׁלוֹם, כָּל אִשְׁרֵי יִשְׂרָאֵל וְאַחִיתֹפֶל בָּאוּ אֶל יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ.
וְאַבְשָׁל֗וֹם וְכָל־הָעָם֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֖אוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם וַאֲחִיתֹ֖פֶל אִתּֽוֹ׃כְּשֶׁחֻשַׁי הָאַרְכִּי, חָבֵר דָּוִד, הִגִּיעַ אֶל אַבְשָׁלוֹם, הוּא אָמַר לְאַבְשָׁלוֹם: "יִחְיֶה הַמֶּלֶךְ! יִחְיֶה הַמֶּלֶךְ!"
וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֞א חוּשַׁ֧י הָאַרְכִּ֛י רֵעֶ֥ה דָוִ֖ד אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֤אמֶר חוּשַׁי֙ אֶל־אַבְשָׁלֹ֔ם יְחִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃יז–כ
שיחת אבשלום עם חושי ואחיטפל
אבשלום אמר לחושי: הטוב הזה שאתה עושה לחברך, למה לא הלכת איתו?
וַיֹּ֤אמֶר אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־חוּשַׁ֔י זֶ֥ה חַסְדְּךָ֖ אֶת־רֵעֶ֑ךָ לָ֥מָּה לֹֽא־הָלַ֖כְתָּ אֶת־רֵעֶֽךָ׃חושי ענה לאבשלום: לא, כי אשר בחר ה' ואנשים אלו וכל איש ישראל, לא אהיה איתו ולא אשב איתו.
וַיֹּ֣אמֶר חוּשַׁי֮ אֶל־אַבְשָׁלֹם֒ לֹ֕א כִּי֩ אֲשֶׁ֨ר בָּחַ֧ר יְהוָ֛ה וְהָעָ֥ם הַזֶּ֖ה וְכָל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל לא [ל֥וֹ] אֶהְיֶ֖ה וְאִתּ֥וֹ אֵשֵֽׁב׃האפשרות השנייה היא: למי אני אעבוד? הרי לא לפני בנו, כפי שירבדתי לפני אביך, כך אהיה לפניך.
וְהַשֵּׁנִ֗ית לְמִי֙ אֲנִ֣י אֶֽעֱבֹ֔ד הֲל֖וֹא לִפְנֵ֣י בְנ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָבַ֙דְתִּי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כֵּ֖ן אֶהְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ (פ)אבשלום אמר לאחיטפל: תנו לכם עצה, מה נעשה?
וַיֹּ֥אמֶר אַבְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲחִיתֹ֑פֶל הָב֥וּ לָכֶ֛ם עֵצָ֖ה מַֽה־נַּעֲשֶֽׂה׃כא–כג
עצת אחיטפל לאבשלום
אחיטפל אמר לאבשלום: בוא אל הפילגשים של אביך שהשאר לנהל את הבית. כל ישראל שמעו ששנאת את אביך, וזה חיזק את הידיים של כל מי שנמצא איתך.
וַיֹּ֤אמֶר אֲחִיתֹ֙פֶל֙ אֶל־אַבְשָׁלֹ֔ם בּ֚וֹא אֶל־פִּלַגְשֵׁ֣י אָבִ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הִנִּ֖יחַ לִשְׁמ֣וֹר הַבָּ֑יִת וְשָׁמַ֤ע כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־נִבְאַ֣שְׁתָּ אֶת־אָבִ֔יךָ וְחָ֣זְק֔וּ יְדֵ֖י כָּל־אֲשֶׁ֥ר אִתָּֽךְ׃הם פרסו את האוהל של אבשלום על הגג, ואבשלום הלך אל הפילגשים של אביו מול כל ישראל.
וַיַּטּ֧וּ לְאַבְשָׁל֛וֹם הָאֹ֖הֶל עַל־הַגָּ֑ג וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־פִּֽלַגְשֵׁ֣י אָבִ֔יו לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃העצה של אחיטפל בימים ההם, כשהיה אדם שואל את דעת אלוהים, הייתה נחשבת כעצה רלוונטית, וכך כל העצה של אחיטפל הייתה גם לדוד וגם לאבשלום.
וַעֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֗פֶל אֲשֶׁ֤ר יָעַץ֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאַל־[אִ֖ישׁ] בִּדְבַ֣ר הָאֱלֹהִ֑ים כֵּ֚ן כָּל־עֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֔פֶל גַּם־לְדָוִ֖ד גַּ֥ם לְאַבְשָׁלֹֽם׃ (ס)Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
מפגש דוד עם צבא
וְדָוִ֗ד עָבַ֤ר מְעַט֙ מֵֽהָרֹ֔אשׁ וְהִנֵּ֥ה צִיבָ֛א נַ֥עַר מְפִי־בֹ֖שֶׁת לִקְרָאת֑וֹ וְצֶ֨מֶד חֲמֹרִ֜ים חֲבֻשִׁ֗ים וַעֲלֵיהֶם֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּמֵאָ֧ה צִמּוּקִ֛ים וּמֵ֥אָה קַ֖יִץ וְנֵ֥בֶל יָֽיִן׃
וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־צִיבָ֖א מָה־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר צִ֠יבָא הַחֲמוֹרִ֨ים לְבֵית־הַמֶּ֜לֶךְ לִרְכֹּ֗ב ולהלחם [וְהַלֶּ֤חֶם] וְהַקַּ֙יִץ֙ לֶאֱכ֣וֹל הַנְּעָרִ֔ים וְהַיַּ֕יִן לִשְׁתּ֥וֹת הַיָּעֵ֖ף בַּמִּדְבָּֽר׃
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ וְאַיֵּ֖ה בֶּן־אֲדֹנֶ֑יךָ וַיֹּ֨אמֶר צִיבָ֜א אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ הִנֵּה֙ יוֹשֵׁ֣ב בִּירוּשָׁלִַ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר הַיּ֗וֹם יָשִׁ֤יבוּ לִי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת מַמְלְכ֥וּת אָבִֽי׃
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְצִבָ֔א הִנֵּ֣ה לְךָ֔ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר לִמְפִי־בֹ֑שֶׁת וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ הִֽשְׁתַּחֲוֵ֔יתִי אֶמְצָא־חֵ֥ן בְּעֵינֶ֖יךָ אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
ה–ח
שמעי בן גרא מקלל את דוד
וּבָ֛א הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד עַד־בַּֽחוּרִ֑ים וְהִנֵּ֣ה מִשָּׁם֩ אִ֨ישׁ יוֹצֵ֜א מִמִּשְׁפַּ֣חַת בֵּית־שָׁא֗וּל וּשְׁמוֹ֙ שִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֔א יֹצֵ֥א יָצ֖וֹא וּמְקַלֵּֽל׃
וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ אֶת־דָּוִ֔ד וְאֶת־כָּל־עַבְדֵ֖י הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וְכָל־הָעָם֙ וְכָל־הַגִּבֹּרִ֔ים מִימִינ֖וֹ וּמִשְּׂמֹאלֽוֹ׃
וְכֹֽה־אָמַ֥ר שִׁמְעִ֖י בְּקַֽלְל֑וֹ צֵ֥א צֵ֛א אִ֥ישׁ הַדָּמִ֖ים וְאִ֥ישׁ הַבְּלִיָּֽעַל׃
הֵשִׁיב֩ עָלֶ֨יךָ יְהוָ֜ה כֹּ֣ל ׀ דְּמֵ֣י בֵית־שָׁא֗וּל אֲשֶׁ֤ר מָלַ֙כְתָּ֙ תחתו [תַּחְתָּ֔יו] וַיִּתֵּ֤ן יְהוָה֙ אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה בְּיַ֖ד אַבְשָׁל֣וֹם בְּנֶ֑ךָ וְהִנְּךָ֙ בְּרָ֣עָתֶ֔ךָ כִּ֛י אִ֥ישׁ דָּמִ֖ים אָֽתָּה׃
ט–יב
תְּגוּעַ הַמֶּלֶךְ דָּוִד מִפְּנֵי קְלָלַת שִׁמְעִי
וַיֹּ֨אמֶר אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ לָ֣מָּה יְקַלֵּ֞ל הַכֶּ֤לֶב הַמֵּת֙ הַזֶּ֔ה אֶת־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ אֶעְבְּרָה־נָּ֖א וְאָסִ֥ירָה אֶת־רֹאשֽׁוֹ׃ (ס)
וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לִּ֥י וְלָכֶ֖ם בְּנֵ֣י צְרֻיָ֑ה כי [כֹּ֣ה] יְקַלֵּ֗ל וכי [כִּ֤י] יְהוָה֙ אָ֤מַר לוֹ֙ קַלֵּ֣ל אֶת־דָּוִ֔ד וּמִ֣י יֹאמַ֔ר מַדּ֖וּעַ עָשִׂ֥יתָה כֵּֽן׃ (ס)
וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֤ד אֶל־אֲבִישַׁי֙ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָ֔יו הִנֵּ֥ה בְנִ֛י אֲשֶׁר־יָצָ֥א מִמֵּעַ֖י מְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאַ֨ף כִּֽי־עַתָּ֜ה בֶּן־הַיְמִינִ֗י הַנִּ֤חוּ לוֹ֙ וִֽיקַלֵּ֔ל כִּ֥י אָֽמַר־ל֖וֹ יְהוָֽה׃
אוּלַ֛י יִרְאֶ֥ה יְהוָ֖ה בעוני [בְּעֵינִ֑י] וְהֵשִׁ֨יב יְהוָ֥ה לִי֙ טוֹבָ֔ה תַּ֥חַת קִלְלָת֖וֹ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
יג–טז
הַמַּסָּע מִירוּשָׁלַיִם וְהַקִּיבּוּץ בִּירוּשָׁלַיִם
וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד וַאֲנָשָׁ֖יו בַּדָּ֑רֶךְ (ס) וְשִׁמְעִ֡י הֹלֵךְ֩ בְּצֵ֨לַע הָהָ֜ר לְעֻמָּת֗וֹ הָלוֹךְ֙ וַיְקַלֵּ֔ל וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ לְעֻמָּת֔וֹ וְעִפַּ֖ר בֶּעָפָֽר׃ (פ)
וַיָּבֹ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכָל־הָעָ֥ם אֲשֶׁר־אִתּ֖וֹ עֲיֵפִ֑ים וַיִּנָּפֵ֖שׁ שָֽׁם׃
וְאַבְשָׁל֗וֹם וְכָל־הָעָם֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בָּ֖אוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם וַאֲחִיתֹ֖פֶל אִתּֽוֹ׃
וַיְהִ֗י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֞א חוּשַׁ֧י הָאַרְכִּ֛י רֵעֶ֥ה דָוִ֖ד אֶל־אַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֤אמֶר חוּשַׁי֙ אֶל־אַבְשָׁלֹ֔ם יְחִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
יז–כ
שיחת אבשלום עם חושי ואחיטפל
וַיֹּ֤אמֶר אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־חוּשַׁ֔י זֶ֥ה חַסְדְּךָ֖ אֶת־רֵעֶ֑ךָ לָ֥מָּה לֹֽא־הָלַ֖כְתָּ אֶת־רֵעֶֽךָ׃
וַיֹּ֣אמֶר חוּשַׁי֮ אֶל־אַבְשָׁלֹם֒ לֹ֕א כִּי֩ אֲשֶׁ֨ר בָּחַ֧ר יְהוָ֛ה וְהָעָ֥ם הַזֶּ֖ה וְכָל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל לא [ל֥וֹ] אֶהְיֶ֖ה וְאִתּ֥וֹ אֵשֵֽׁב׃
וְהַשֵּׁנִ֗ית לְמִי֙ אֲנִ֣י אֶֽעֱבֹ֔ד הֲל֖וֹא לִפְנֵ֣י בְנ֑וֹ כַּאֲשֶׁ֤ר עָבַ֙דְתִּי֙ לִפְנֵ֣י אָבִ֔יךָ כֵּ֖ן אֶהְיֶ֥ה לְפָנֶֽיךָ׃ (פ)
וַיֹּ֥אמֶר אַבְשָׁל֖וֹם אֶל־אֲחִיתֹ֑פֶל הָב֥וּ לָכֶ֛ם עֵצָ֖ה מַֽה־נַּעֲשֶֽׂה׃
כא–כג
עצת אחיטפל לאבשלום
וַיֹּ֤אמֶר אֲחִיתֹ֙פֶל֙ אֶל־אַבְשָׁלֹ֔ם בּ֚וֹא אֶל־פִּלַגְשֵׁ֣י אָבִ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר הִנִּ֖יחַ לִשְׁמ֣וֹר הַבָּ֑יִת וְשָׁמַ֤ע כָּל־יִשְׂרָאֵל֙ כִּֽי־נִבְאַ֣שְׁתָּ אֶת־אָבִ֔יךָ וְחָ֣זְק֔וּ יְדֵ֖י כָּל־אֲשֶׁ֥ר אִתָּֽךְ׃
וַיַּטּ֧וּ לְאַבְשָׁל֛וֹם הָאֹ֖הֶל עַל־הַגָּ֑ג וַיָּבֹ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־פִּֽלַגְשֵׁ֣י אָבִ֔יו לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃
וַעֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֗פֶל אֲשֶׁ֤ר יָעַץ֙ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר יִשְׁאַל־[אִ֖ישׁ] בִּדְבַ֣ר הָאֱלֹהִ֑ים כֵּ֚ן כָּל־עֲצַ֣ת אֲחִיתֹ֔פֶל גַּם־לְדָוִ֖ד גַּ֥ם לְאַבְשָׁלֹֽם׃ (ס)
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את ימי המרד של אבשלום, את המפגש של דוד עם שמעי בן געה המקלל אותו, ואת התכנונים של אבשלום ושל אחיטפל.
פסוקים א–ד
מפגש דוד עם צבא
דוד, בדרכו ממקום ההר, פוגש את צבא, בנו של מפיבושת, שהגיע עם אספקה גדולה של מזון ומשקאות. צבא מסביר את מטרת הציוד ומתאר את מצב בנו, שיושב בירושלים ומקווה להחזרת מלכות אביו. המלך מעניק לצבא את כל רכוש מפיבושת.
פסוקים ה–ח
שמעי בן גרא מקלל את דוד
כשהמלך דוד הגיע לבחורים, שמעי בן גרא ממשפחת בית שאול יצא לקלל אותו. שמעי זרק אבנים על דוד ועל לוויתיו, וקרא לו איש דמים. הוא טען שהשם יחזיר לדוד את דם בית שאול ויתן את המלוכה לאבשלום בנו.
פסוקים ט–יב
תְּגוּעַ הַמֶּלֶךְ דָּוִד מִפְּנֵי קְלָלַת שִׁמְעִי
אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה מַצִּיעַ לַמֶּלֶךְ דָּוִד לְהַעֲנִיק אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל שִׁמְעִי הַקְּלוֹל. דָּוִד מַמְנִיעַ אֶת עֲבָדָיו וּמְסַבֵּר שֶׁהַקְּלָלָה הִיא מִמְּרוּאַת הַשֵּׁם, וּמְקַוֶּה שֶׁהַשֵּׁם יַחְזִיר לוֹ טוֹבָה בְּמָחָר.
פסוקים יג–טז
הַמַּסָּע מִירוּשָׁלַיִם וְהַקִּיבּוּץ בִּירוּשָׁלַיִם
דָּוִד וְחָבְרָיו בַּדֶּרֶךְ נִפְגְּשׁוּ עִם שְׁמִיעִי הַמְקַלֵּל אוֹתוֹ. הַמֶּלֶךְ וְעַמּוֹ הִגִּיעוּ לִמְנוּחָה בְּעֵיפָה. בְּעֶצֶם הַזְּמַן, אַבְשָׁלוֹם, כָּל יִשְׂרָאֵל וְאַחִיתֹפֶל בָּאוּ לִירוּשָׁלַיִם, וְחֻשַׁי הָאַרְכִּי בֵּקֵשׁ אֶת אַבְשָׁלוֹם וְשִׁבֵּחַ אוֹתוֹ.
פסוקים יז–כ
שיחת אבשלום עם חושי ואחיטפל
אבשלום שואל את חושי מדוע אינו מצטרף לדוד, אך חושי מסרב להצטרף למורד ובוחר לשרת את אבשלום כפי שירבד לפני אביו. לאחר מכן, אבשלום פונה לאחיטפל ומבקש ממנו ומהעוצריו לתת לו עצה לגבי המשך המעשים.
פסוקים כא–כג
עצת אחיטפל לאבשלום
אחיטפל מדרבן את אבשלום לבוא אל פילגשי דוד כדי להראות לכל ישראל את שנאתו לאביו. הוא עושה זאת בפרהסיה מול כל העם, תוך שהוא מציג את עצמו כבעל עצה מוסמכת ובעלת משקל בשני הצדדים.
הפרק מסתיים בפרץ העצה של אחיטפל לאבשלום לגבי חטאת אבשלום.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
מתי נחשב הנדר?
״עַד הַקַּיִץ, עַד שֶׁיְּהֵא הַקַּיִץ, עַד שֶׁיַתְחִילוּ הָעָם לְהַכְנִיס בַּכַּלְכַּלּוֹת. עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַקַּיִץ, עַד שֶׁיְּקַפְּלוּ הַמַּקְצוּעוֹת. עַד הַקָּצִיר, עַד שֶׁיַּתְחִיל הָעָם לִקְצֹר, קְצִיר חִטִּין אֲבָל״
הַמִּשְׁנָה בְּנִדָּרִים דּוֹנֶת עַל הַזְּמַן שֶׁבּוֹ הַנֶּדָר נִכְסָף אוֹ נִהְיֶה מֻחְלָט. הִיא מְסַבֶּלֶת אֶת הַקְּרִיטֵרְיוֹן שֶׁל הַזְּמַלִּים שֶׁל הַקְּצִיר וְהַעֲבוֹדָה בַּשָּׂדֶה כְּדֵי לְהַגְדִּיר מָתַי הַדָּבָר נִלְכָּד בַּהַבְטָאָה. הַכְּלָל הוּא שֶׁהַזְּמַן תָּלוּי בְּמַה שֶּׁאָדָם נִדַּר וּבְמָקוֹם שֶׁבּוֹ הוּא נוֹטֶה אֶת נֶדרוֹ. הַמִּשְׁנָה מְפַרֶטֶת שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בַּמְּקוֹם. אִם הַנֶּדָר הָיָה בָּהָר, הַזְּמַן יִהְיֶה אֶחָד, וְאִם הָיָה בַּבִּקְעָה, הַזְּמַן יִהְיֶה אֶחָד. הַסְּבָרָה זוֹ מִתְבַּסֶּסֶת עַל הַעֲבוֹדָה הַמַּתְחִילָה שֶׁבַּשָּׂדֶה, כְּמוֹ הַכְּנָסַת הַפְּרִיִּים לַכַּלְכַּלּוֹת אוֹ הַקְּצִיר הַסְּפִיק. הַמִּשְׁנָה לֹא מְצִינָה אִם הַזְּמַן הַמַּדויק הוּא אֶמֶת הַקְּצִיר, אֲבָל הִיא מַגְדִּירָה אֶת הַמַּצָּב שֶׁבּוֹ הַנֶּדָר נֶחְשָׁב לְמַצִיאוּת.
משנה נדרים ח׳:ד׳ ↗הקשר בין מעשיו של אבשלום לתוצאותיו
״שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז) וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא״
הַמִּשְׁנָה בְּסוּתָה מַסְבִּירָה אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה אַבְשָׁלוֹם לְבֵין הַגּוֹרָל שֶׁקָּרוּ לוֹ. הַמַּסָּרָה שֶׁל הַמִּשְׁנָה מְבַקֶּשֶׁת לִמְצֹא קֶשֶׁר פְּנימִי בֵּין הַמַּעֲשִׂים לְבֵין הַתְּוֹצָאוֹת, וְזוֹ הַתּוֹדָעָה שֶׁהִיא מַפְרִיטָה בְּכָל מִקְרֶה. לְפִי הַמִּשְׁנָה, הַגָּאוֹן שֶׁל אַבְשָׁלוֹם בְּשֵׂעָרוֹ הִוִּיל אֶת הַמַּטָּרָה שֶׁנִּתְלָה בְּשֵׂעָרָיו. הַקֶּשֶׁר שֶׁל עֶשֶׂר הַפִּילְגְשִׁים הוֹבִיל אֶל עֶשֶׂר הַלּוֹנְבִיּוֹת שֶׁנָּשְׂאוּ אֶת כְּלֵי יוֹאָב. גַּם הַגְּנִיבָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה לְבָבוֹת הֵיא הַסִּבָּה שֶׁל שְׁלֹשָׁה הַשְּׁבָטִים שֶׁנָּקְעוּ בּוֹ. הַמִּשְׁנָה מְקַשֶּׁרֶת כָּל פְּעֻלָּה לְתוֹצָה כְּבֵית הַלְכָכָה וְלֹא כְּסִפּוּר מְקֵיר.
משנה סוטה א׳:ח׳ ↗בעקבות המפרשים
מפגש עם שייב עם המלך
״ה' אמר לו. אפשר אדם כמותו שהוא ראש לסנהדרין, יקלל את המלך אם לא שנאמר לו מאת הקב"ה:״
הפרק מתאר את המפגש בין דוד המלך לבין שייב עם, שהיה מלווה של ש Saul. שייב עם מגיע אל דוד ומביא לו אוכל, כולל לחם, פירות, גבינה, ויין. הוא גם מביא כמות של חיטה, שעורה, גבינת כבש, וגפת. הוא מנסה להקטין את אשמת שייב עם לפני דוד. רש"י מפרש על דברי שייב עם כי הוא טוען שאין לו זכות לקלל את המלך אלא אם כן קיבל רשות מיוחדת מאלוהים. הפרשן מתמקד בהיבט המשפטי של כוחו של אדם לדבר כדבר כזה או אחר.
רש״י על שמואל ב׳ 16:10:2 ↗ההצעה של אחיתוף
״וחזקו ידי כל אשר אתך. כי עתה ידם רפה לעזור לך, שאומרים בלבם הבן יתחרט אצל אביו, ואנו נהיה שנואים למלך:״
בפרק זה אנו קוראים על תקופת משבריו של דוד המלך. אחיתוף, בנו של שול, מציע לדוד לעשות עם אבואתו בדרכים רעות. הוא מציע לדוד להשתמש בבניו של שול כדי לפגוע בדוד ולגרום לו לחזור לדרכו הישנה. רש"י מפרש על דברי אחיתוף כי הוא ניסה לעודד את דוד להחזיק חזק בדרכו, אך המניע היה פחד. לפי הרש"י, אחיתוֹף חשש שאם דוד יחזור לאביו, אנשי אכיס תהיה שנואה על המלך. הפירוש מדגיש את המניע המעשי והפוליטי שעמד מאחורי הצעתו של אחיתוף.
רש״י על שמואל ב׳ 16:21:1 ↗מפגש עם שועל עם דוד
״ויסקל. זרק אבנים על דוד וגו׳:״
בפרק זה אנו קוראים על דוד המלך בדרכו ממקום אחד למקום אחר. בדרך פגש דוד אדם בשם שועל, שזרק אבנים עליו. המקרה הזה מתאר התמודדות פיזית ישירה עם אדם שפעל נגד המלך. המצודת דוד מסביר את הפעולה של שועל, שזרק אבנים על דוד. הפירוש מתמקד בעצם המעשה הפיזי שקרה בשטח, מבלי להוסיף פרשנות רעיונית או מוסרית על המניעים של שועל או על משמעות המעשה.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 16:6:1 ↗התמודדות שצועק מתוך המצוקה
״זה חסדך. וכי זהו החסד שעשית לרעך לדוד לעזבו ביום צרתו, למה לא הלכת עמו:״
בפרק זה אנו רואים את דוד בסיטואציה קשה, כשהוא נרדף ובורח. בתוך הכאוס הזה, מופיעים דמויות שונות, ביניהן שייב, שמתעמת עם המצב הקיים. הטקסט מתאר את המפגשים והדיאלוגים המתרחשים בתקופה זו של המרד והסערה בממלכה. המצודת דוד, בפירושו על פסוק יז, מעלה שאלה קשה לגבי מעשיו של אבשלום. הוא תוהה אם זו באמת התנהגות של חסד, כשהוא בוחר להשאיר את דוד לבד ביום צרותו במקום ללכת עמו ולהיעתר לו. הפירוש מדגיש את הפער בין המצג החיצוני לבין מה שצריך להיות עשיית חסד אמיתית.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 16:17:1 ↗