אחרי זה אבשלום הכין לעצמו מרכבות וסוסים, ובפניו רצו חמישים איש.
וַֽיְהִי֙ מֵאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן וַיַּ֤עַשׂ לוֹ֙ אַבְשָׁל֔וֹם מֶרְכָּבָ֖ה וְסֻסִ֑ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃שמואל ב׳ · פרק טו׳
אבשלום מכין את עצמו למלוכה ודוד בורח מירושלים
אבשלום מבסס את כוחו, משיג לבבות של אנשים, ומתחיל את מרד המלוכה נגד דוד. דוד נאלץ לעזוב את ירושלים ואת ארון האלוהים, ומשלח את צדוק ואביתר להחזיר את הארון.
להקשיב. להבין. להתחבר.
הפרק בקול
שמואל ב׳ טו׳ · סיפור והסבר
גרסת ההאזנה בהכנה. הנגן יופיע כאן כשהיא תהיה מוכנה.
ריחוף על פסוק מציג את המקור. במגע — לחיצה ממושכת או כפתור ״המקור״.
א–ד
אבשלום מכין את עצמו למלוכה
אבשלום קם מוקדם ועמד ליד הדרך בשער. כל אדם שהיה לו ויד מול המלך כדי לבקש משפט, אבשלום קרא לו ואמר: "מאיזו עיר אתה?". הוא ענה: "מאחד משבטי ישראל, עבדך".
וְהִשְׁכִּים֙ אַבְשָׁל֔וֹם וְעָמַ֕ד עַל־יַ֖ד דֶּ֣רֶךְ הַשָּׁ֑עַר וַיְהִ֡י כָּל־הָאִ֣ישׁ אֲשֶֽׁר־יִהְיֶה־לּוֹ־רִיב֩ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ לַמִּשְׁפָּ֗ט וַיִּקְרָ֨א אַבְשָׁל֤וֹם אֵלָיו֙ וַיֹּ֗אמֶר אֵֽי־מִזֶּ֥ה עִיר֙ אַ֔תָּה וַיֹּ֕אמֶר מֵאַחַ֥ד שִׁבְטֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַבְדֶּֽךָ׃אבשלום אמר לו: "הדברים שלך נשמעים טובים ונכונים, אבל אין לך שומע מהמלך".
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אַבְשָׁל֔וֹם רְאֵ֥ה דְבָרֶ֖ךָ טוֹבִ֣ים וּנְכֹחִ֑ים וְשֹׁמֵ֥עַ אֵין־לְךָ֖ מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃אבשלום אמר: "מי יעמיס עליי להיות שופט בארץ, כשכל אדם שיש לו ויד או משפט יבוא אליי ואני אצדיק אותו?".
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם מִי־יְשִׂמֵ֥נִי שֹׁפֵ֖ט בָּאָ֑רֶץ וְעָלַ֗י יָב֥וֹא כָּל־אִ֛ישׁ אֲשֶֽׁר־יִהְיֶה־לּוֹ־רִ֥יב וּמִשְׁפָּ֖ט וְהִצְדַּקְתִּֽיו׃ה–ח
אַבְשָׁלוֹם מְנַסֶּה לְכַבֵּד אֶת דָּוִד
הָיָה כָּל אִישׁ שֶׁבָּא לְהִתְכַּבֵּד לוֹ, הוֹבִיל אֶת יָדוֹ, הֶחֱזִיק לוֹ וְנִשַּׁק לוֹ.
וְהָיָה֙ בִּקְרָב־אִ֔ישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֖ת ל֑וֹ וְשָׁלַ֧ח אֶת־יָד֛וֹ וְהֶחֱזִ֥יק ל֖וֹ וְנָ֥שַׁק לֽוֹ׃אַבְשָׁלוֹם עָשָׂה כָּךְ עִם כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ, וְכָךְ הוּא גָנַב אֶת לִבּוֹם שֶׁל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל.
וַיַּ֨עַשׂ אַבְשָׁל֜וֹם כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־יָבֹ֥אוּ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיְגַנֵּב֙ אַבְשָׁל֔וֹם אֶת־לֵ֖ב אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)אַחֲרֵי אַרְבְּעִים שָׁנָה, אָמַר אַבְשָׁלוֹם לַמֶּלֶךְ: "אֲשַׁׁרְךָ לָלֶכֶת וּלְקַיֵּם אֶת הַנֶּדֶר שֶׁנֶּדַרְתִּי לַהַשֵּׁם בֶּחֶבְרוֹן".
וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֣לֲכָה נָּ֗א וַאֲשַׁלֵּ֛ם אֶת־נִדְרִ֛י אֲשֶׁר־נָדַ֥רְתִּי לַֽיהוָ֖ה בְּחֶבְרֽוֹן׃כִּי נֶדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בְּגְשׁוּר בְּאָרָם, לְהֹאָל לְהֹאָל: "אִם הַשֵּׁם יְשִׁיבֵנִי לִירוּשָׁלַיִם, אֲנִי אֶעֱבֹד אֶת הַשֵּׁם".
כִּי־נֵ֙דֶר֙ נָדַ֣ר עַבְדְּךָ֔ בְּשִׁבְתִּ֥י בִגְשׁ֛וּר בַּאֲרָ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־ישיב [יָשׁ֨וֹב] יְשִׁיבֵ֤נִי יְהוָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְעָבַדְתִּ֖י אֶת־יְהוָֽה׃ט–יב
הכנות של אבשלום למלוכה
המלך אמר לו: לך בשלום. הוא קם והלך לחברון.
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ הַמֶּ֖לֶךְ לֵ֣ךְ בְּשָׁל֑וֹם וַיָּ֖קָם וַיֵּ֥לֶךְ חֶבְרֽוֹנָה׃ (פ)אבשלום שלח מרגלים בכל שבטי ישראל ואמר: כשתיכנסו את קול השופר ותגידו שמאבשלום מלך בחברון.
וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְשָׁלוֹם֙ מְרַגְּלִ֔ים בְּכָל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּשָׁמְעֲכֶם֙ אֶת־ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וַאֲמַרְתֶּ֕ם מָלַ֥ךְ אַבְשָׁל֖וֹם בְּחֶבְרֽוֹן׃מאתיים אנשים מירושלים הלכו עם אבשלום, כולם היו מוזמנים והלכו בשלמותם, והם לא ידעו שום דבר.
וְאֶת־אַבְשָׁל֗וֹם הָלְכ֞וּ מָאתַ֤יִם אִישׁ֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם קְרֻאִ֖ים וְהֹלְכִ֣ים לְתֻמָּ֑ם וְלֹ֥א יָדְע֖וּ כָּל־דָּבָֽר׃אבשלום שלח את אחיטפל הגילוני, יועץ דוד מעירו מגילה בזמן שהוא מקדיש זבחים. הקשר היה חזק והעם הלך ורבה עם אבשלום.
וַיִּשְׁלַ֣ח אַ֠בְשָׁלוֹם אֶת־אֲחִיתֹ֨פֶל הַגִּֽילֹנִ֜י יוֹעֵ֣ץ דָּוִ֗ד מֵֽעִירוֹ֙ מִגִּלֹ֔ה בְּזָבְח֖וֹ אֶת־הַזְּבָחִ֑ים וַיְהִ֤י הַקֶּ֙שֶׁר֙ אַמִּ֔ץ וְהָעָ֛ם הוֹלֵ֥ךְ וָרָ֖ב אֶת־אַבְשָׁלֽוֹם׃יג–טז
דָּוִד בּוֹרֵחַ מִירוּשָׁלִַם
הַמַּגִּיד בָּא אֶל דָּוִד וְאָמַר לוֹ שֶׁלֵּב כָּל אֲנָשֵׁי יִשְׂרָאֵל הוּא אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם.
וַיָּבֹא֙ הַמַּגִּ֔יד אֶל־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הָיָ֛ה לֶב־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃דָּוִד אָמַר לְכָל הָעֲבָדִים שֶׁעִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם: קוּמוּ וּבְרְחוּ, כִּי לֹא נִצָּל מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם. לְכוּ מַהֵר, פֶּן הוּא יַמְהֵר וְיַשְׂגִּיב עָלֵינוּ וְיַעֲשֶׂה בָּנוּ רָעָה וְיַשְׁחֵת אֶת הָעִיר בַּחֶרֶב.
וַיֹּ֣אמֶר דָּ֠וִד לְכָל־עֲבָדָ֨יו אֲשֶׁר־אִתּ֤וֹ בִירוּשָׁלִַ֙ם֙ ק֣וּמוּ וְנִבְרָ֔חָה כִּ֛י לֹא־תִֽהְיֶה־לָּ֥נוּ פְלֵיטָ֖ה מִפְּנֵ֣י אַבְשָׁל֑וֹם מַהֲר֣וּ לָלֶ֗כֶת פֶּן־יְמַהֵ֤ר וְהִשִּׂגָ֙נוּ֙ וְהִדִּ֤יחַ עָלֵ֙ינוּ֙ אֶת־הָ֣רָעָ֔ה וְהִכָּ֥ה הָעִ֖יר לְפִי־חָֽרֶב׃עֲבָדֵי הַמֶּלֶךְ אָמְרוּ לַמֶּלֶךְ: כְּכָל אֲשֶׁר תִּבְחַר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה עֲבָדֶיךָ מוּכָנִים.
וַיֹּאמְר֥וּ עַבְדֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ כְּכֹ֧ל אֲשֶׁר־יִבְחַ֛ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הִנֵּ֥ה עֲבָדֶֽיךָ׃הַמֶּלֶךְ יָצָא עִם כָּל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו, וְהוּא הִשְׁאִיר עֶשֶׂר נָשִׁים, הַפִּלְגְשִׁים שֶׁלּוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְרוּ עַל הַבַּיִת.
וַיֵּצֵ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכָל־בֵּית֖וֹ בְּרַגְלָ֑יו וַיַּעֲזֹ֣ב הַמֶּ֗לֶךְ אֵ֣ת עֶ֧שֶׂר נָשִׁ֛ים פִּֽלַגְשִׁ֖ים לִשְׁמֹ֥ר הַבָּֽיִת׃יז–כ
יציאת המלך והבקשה לאיתי
המלך ויחד איתו כל העם יצאו לדרכם ועמדו בבית המרחק.
וַיֵּצֵ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכָל־הָעָ֖ם בְּרַגְלָ֑יו וַיַּעַמְד֖וּ בֵּ֥ית הַמֶּרְחָֽק׃כל העבדים של המלך עברו לפניו, כולל כל הכרתים, כל הפלשתים, וכל שש מאות האנשים שבאו מגת ועברו לפני המלך.
וְכָל־עֲבָדָיו֙ עֹבְרִ֣ים עַל־יָד֔וֹ וְכָל־הַכְּרֵתִ֖י וְכָל־הַפְּלֵתִ֑י וְכָֽל־הַגִּתִּ֞ים שֵׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ אֲשֶׁר־בָּ֤אוּ בְרַגְלוֹ֙ מִגַּ֔ת עֹבְרִ֖ים עַל־פְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃המלך אמר לאיתי הגתי: למה אתה גם הולך איתנו? תחזור ושב עם המלך, כי אתה זר ואתה גם גולה למקום שלך.
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־אִתַּ֣י הַגִּתִּ֔י לָ֧מָּה תֵלֵ֛ךְ גַּם־אַתָּ֖ה אִתָּ֑נוּ שׁ֣וּב וְשֵׁ֤ב עִם־הַמֶּ֙לֶךְ֙ כִּֽי־נָכְרִ֣י אַ֔תָּה וְגַם־גֹּלֶ֥ה אַתָּ֖ה לִמְקוֹמֶֽךָ׃מחר אתה תבוא, והיום אני איתך בדרך, אבל אני הולך למקום שאני הולך אליו. תחזור ותביא את אחיו איתך בחסד ובאמת.
תְּמ֣וֹל ׀ בּוֹאֶ֗ךָ וְהַיּ֞וֹם אנועך [אֲנִֽיעֲךָ֤] עִמָּ֙נוּ֙ לָלֶ֔כֶת וַאֲנִ֣י הוֹלֵ֔ךְ עַ֥ל אֲשֶׁר־אֲנִ֖י הוֹלֵ֑ךְ שׁ֣וּב וְהָשֵׁ֧ב אֶת־אַחֶ֛יךָ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃כא–כד
נסיגת דוד והלויים
איתי ענה למלך ואמר: חי ה' וחי אדוני המלך, אני אהיה שם אדוני המלך, איפה שתהיה, בין אם למות ובין אם לחיים, שם יהיה עבדך.
וַיַּ֧עַן אִתַּ֛י אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־יְהוָ֗ה וְחֵי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֠י אִם־בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶה־שָּׁ֣ם ׀ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ אִם־לְמָ֙וֶת֙ אִם־לְחַיִּ֔ים כִּי־שָׁ֖ם יִהְיֶ֥ה עַבְדֶּֽךָ׃דוד אמר לאיתי: לך ועבור. איתי הגתי ועובדו, וכל הילדים שהיו איתו, עברו.
וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־אִתַּ֖י לֵ֣ךְ וַעֲבֹ֑ר וַֽיַּעֲבֹ֞ר אִתַּ֤י הַגִּתִּי֙ וְכָל־אֲנָשָׁ֔יו וְכָל־הַטַּ֖ף אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃כל הארץ בכת בצעקה גדולה, וכל העם עבר, והמלך עבר בנחל קדרון, וכל העם עבר בדרך המדבר.
וְכָל־הָאָ֗רֶץ בּוֹכִים֙ ק֣וֹל גָּד֔וֹל וְכָל־הָעָ֖ם עֹֽבְרִ֑ים וְהַמֶּ֗לֶךְ עֹבֵר֙ בְּנַ֣חַל קִדְר֔וֹן וְכָל־הָעָם֙ עֹבְרִ֔ים עַל־פְּנֵי־דֶ֖רֶךְ אֶת־הַמִּדְבָּֽר׃גם צדוק וכל הלוויים היו איתו, נושאים את ארון ברית האלוהים, והם הניחו את ארון האלוהים, ואביאתר עלה אחרי כל העם שעבר מהעיר.
וְהִנֵּ֨ה גַם־צָד֜וֹק וְכָֽל־הַלְוִיִּ֣ם אִתּ֗וֹ נֹֽשְׂאִים֙ אֶת־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וַיַּצִּ֙קוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וַיַּ֖עַל אֶבְיָתָ֑ר עַד־תֹּ֥ם כָּל־הָעָ֖ם לַעֲב֥וֹר מִן־הָעִֽיר׃כה–כח
המלך ורצונו בארון האלוהים
המלך אמר לצדוק: תחזיר את ארון האלוהים לעיר. אם אמצא חן בעיני ה', תחזיר אותי ותראה לי אותו ואת מקומו.
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְצָד֔וֹק הָשֵׁ֛ב אֶת־אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים הָעִ֑יר אִם־אֶמְצָ֥א חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וֶהֱשִׁבַ֕נִי וְהִרְאַ֥נִי אֹת֖וֹ וְאֶת־נָוֵֽהוּ׃ואם יגיד כך: 'לא רציתי בך', הנה אני אעשה כפי שייטב בעיניו.
וְאִם֙ כֹּ֣ה יֹאמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי בָּ֑ךְ הִנְנִ֕י יַֽעֲשֶׂה־לִּ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר ט֖וֹב בְּעֵינָֽיו׃ (ס)המלך אמר לכהן צדוק: האם אתה רואה את השוב לעיר בשלום? ואת אחימלך בנך ויהונתן בן אביתר, שני בניכם, שיהיו איתכם.
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־צָד֣וֹק הַכֹּהֵ֔ן הֲרוֹאֶ֣ה אַתָּ֔ה שֻׁ֥בָה הָעִ֖יר בְּשָׁל֑וֹם וַאֲחִימַ֨עַץ בִּנְךָ֜ וִיהוֹנָתָ֧ן בֶּן־אֶבְיָתָ֛ר שְׁנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אִתְּכֶֽם׃ראו, אני מתמהמה במדבר עד שיבוא דבר מכם כדי להודיע לי.
רְאוּ֙ אָנֹכִ֣י מִתְמַהְמֵ֔הַּ בעברות [בְּעַֽרְב֖וֹת] הַמִּדְבָּ֑ר עַ֣ד בּ֥וֹא דָבָ֛ר מֵעִמָּכֶ֖ם לְהַגִּ֥יד לִֽי׃כט–לב
הַבְּרִיחָה מִירוּשָׁלַיִם וְהַמֶּרֶד שֶׁל אַבְשָׁלֹם
צדוק ואביאתר הניחו את ארון האלוהים בירושלים והם התגוררו שם.
וַיָּ֨שֶׁב צָד֧וֹק וְאֶבְיָתָ֛ר אֶת־אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים יְרוּשָׁלִָ֑ם וַיֵּשְׁב֖וּ שָֽׁם׃דוד עלה בדרך העולה לכף הזיתים כשהוא בוכה, ראשו חשוף ורגליו יחפות, וכל העם שהיה איתו עלו איתו כשהם חשופים ובוכים.
וְדָוִ֡ד עֹלֶה֩ בְמַעֲלֵ֨ה הַזֵּיתִ֜ים עֹלֶ֣ה ׀ וּבוֹכֶ֗ה וְרֹ֥אשׁ לוֹ֙ חָפ֔וּי וְה֖וּא הֹלֵ֣ךְ יָחֵ֑ף וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ חָפוּ֙ אִ֣ישׁ רֹאשׁ֔וֹ וְעָל֥וּ עָלֹ֖ה וּבָכֹֽה׃דוד אמר שאחיטפל שותף למרד של אבשלום, וביקש דוד שהשם יכשיל את העצה של אחיטפל.
וְדָוִד֙ הִגִּ֣יד לֵאמֹ֔ר אֲחִיתֹ֥פֶל בַּקֹּשְׁרִ֖ים עִם־אַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד סַכֶּל־נָ֛א אֶת־עֲצַ֥ת אֲחִיתֹ֖פֶל יְהוָֽה׃כשהגיע דוד להראש, המקום שבו הוא עובד את אלוהים, הוא ראה שחושאי הארכי קורע את בגדו ואת העפר על ראשו.
וַיְהִ֤י דָוִד֙ בָּ֣א עַד־הָרֹ֔אשׁ אֲשֶֽׁר־יִשְׁתַּחֲוֶ֥ה שָׁ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וְהִנֵּ֤ה לִקְרָאתוֹ֙ חוּשַׁ֣י הָאַרְכִּ֔י קָר֙וּעַ֙ כֻּתָּנְתּ֔וֹ וַאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃לג–לו
דוד מורה הוראות לצדוק ואביתר
דוד אמר לו: אם תלך איתי, תהיה אחראי על הנטל שלי.
וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ דָּוִ֑ד אִ֚ם עָבַ֣רְתָּ אִתִּ֔י וְהָיִ֥תָ עָלַ֖י לְמַשָּֽׂא׃ואם תחזור לעיר ותגיד לאבשלום, עבדך, שאתה תהיה המלך, ואני אהיה עבד אביך כמו שהייתי מוקדם וגם עכשיו, ואמרת שביקשת ממך לא לפעול לפי העצה של אחיתופל.
וְאִם־הָעִ֣יר תָּשׁ֗וּב וְאָמַרְתָּ֤ לְאַבְשָׁלוֹם֙ עַבְדְּךָ֨ אֲנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶֽהְיֶ֔ה עֶ֣בֶד אָבִ֤יךָ וַֽאֲנִי֙ מֵאָ֔ז וְעַתָּ֖ה וַאֲנִ֣י עַבְדֶּ֑ךָ וְהֵפַרְתָּ֣ה לִ֔י אֵ֖ת עֲצַ֥ת אֲחִיתֹֽפֶל׃הכהנים צדוק ואביתר לא יהיו איתך שם, וכל מה שתשמע מבית המלך תספר לצדוק ולאביתר הכהנים.
וַהֲל֤וֹא עִמְּךָ֙ שָׁ֔ם צָד֥וֹק וְאֶבְיָתָ֖ר הַכֹּהֲנִ֑ים וְהָיָ֗ה כָּל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר תִּשְׁמַע֙ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ תַּגִּ֕יד לְצָד֥וֹק וּלְאֶבְיָתָ֖ר הַכֹּהֲנִֽים׃הנה שם איתם שני בניהם, אחימלך אצל צדוק ויהונתן אצל אביתר, ושלחו אליי בידכם כל דבר שתשמעו.
הִנֵּה־שָׁ֤ם עִמָּם֙ שְׁנֵ֣י בְנֵיהֶ֔ם אֲחִימַ֣עַץ לְצָד֔וֹק וִיהוֹנָתָ֖ן לְאֶבְיָתָ֑ר וּשְׁלַחְתֶּ֤ם בְּיָדָם֙ אֵלַ֔י כָּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר תִּשְׁמָֽעוּ׃לז–לז
חֲוָאתֵי הַגִּיעָה לִירוּשָׁלִים
חוּשַׁי, חָבֵר שֶׁל דָּוִד, הִגִּיעַ לָעִיר, וְאַבְשָׁלוֹם נִכְנַס לִירוּשָׁלִַים.
וַיָּבֹ֥א חוּשַׁ֛י רֵעֶ֥ה דָוִ֖ד הָעִ֑יר וְאַבְשָׁלֹ֔ם יָבֹ֖א יְרוּשָׁלִָֽם׃Tanach with Ta'amei Hamikra · ניקוד וטעמי מקרא
א–ד
אבשלום מכין את עצמו למלוכה
וַֽיְהִי֙ מֵאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן וַיַּ֤עַשׂ לוֹ֙ אַבְשָׁל֔וֹם מֶרְכָּבָ֖ה וְסֻסִ֑ים וַחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃
וְהִשְׁכִּים֙ אַבְשָׁל֔וֹם וְעָמַ֕ד עַל־יַ֖ד דֶּ֣רֶךְ הַשָּׁ֑עַר וַיְהִ֡י כָּל־הָאִ֣ישׁ אֲשֶֽׁר־יִהְיֶה־לּוֹ־רִיב֩ לָב֨וֹא אֶל־הַמֶּ֜לֶךְ לַמִּשְׁפָּ֗ט וַיִּקְרָ֨א אַבְשָׁל֤וֹם אֵלָיו֙ וַיֹּ֗אמֶר אֵֽי־מִזֶּ֥ה עִיר֙ אַ֔תָּה וַיֹּ֕אמֶר מֵאַחַ֥ד שִׁבְטֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַבְדֶּֽךָ׃
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אַבְשָׁל֔וֹם רְאֵ֥ה דְבָרֶ֖ךָ טוֹבִ֣ים וּנְכֹחִ֑ים וְשֹׁמֵ֥עַ אֵין־לְךָ֖ מֵאֵ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְשָׁל֔וֹם מִי־יְשִׂמֵ֥נִי שֹׁפֵ֖ט בָּאָ֑רֶץ וְעָלַ֗י יָב֥וֹא כָּל־אִ֛ישׁ אֲשֶֽׁר־יִהְיֶה־לּוֹ־רִ֥יב וּמִשְׁפָּ֖ט וְהִצְדַּקְתִּֽיו׃
ה–ח
אַבְשָׁלוֹם מְנַסֶּה לְכַבֵּד אֶת דָּוִד
וְהָיָה֙ בִּקְרָב־אִ֔ישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֖ת ל֑וֹ וְשָׁלַ֧ח אֶת־יָד֛וֹ וְהֶחֱזִ֥יק ל֖וֹ וְנָ֥שַׁק לֽוֹ׃
וַיַּ֨עַשׂ אַבְשָׁל֜וֹם כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־יָבֹ֥אוּ לַמִּשְׁפָּ֖ט אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ וַיְגַנֵּב֙ אַבְשָׁל֔וֹם אֶת־לֵ֖ב אַנְשֵׁ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (פ)
וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר אַבְשָׁלוֹם֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֣לֲכָה נָּ֗א וַאֲשַׁלֵּ֛ם אֶת־נִדְרִ֛י אֲשֶׁר־נָדַ֥רְתִּי לַֽיהוָ֖ה בְּחֶבְרֽוֹן׃
כִּי־נֵ֙דֶר֙ נָדַ֣ר עַבְדְּךָ֔ בְּשִׁבְתִּ֥י בִגְשׁ֛וּר בַּאֲרָ֖ם לֵאמֹ֑ר אִם־ישיב [יָשׁ֨וֹב] יְשִׁיבֵ֤נִי יְהוָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וְעָבַדְתִּ֖י אֶת־יְהוָֽה׃
ט–יב
הכנות של אבשלום למלוכה
וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ הַמֶּ֖לֶךְ לֵ֣ךְ בְּשָׁל֑וֹם וַיָּ֖קָם וַיֵּ֥לֶךְ חֶבְרֽוֹנָה׃ (פ)
וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְשָׁלוֹם֙ מְרַגְּלִ֔ים בְּכָל־שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר כְּשָׁמְעֲכֶם֙ אֶת־ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וַאֲמַרְתֶּ֕ם מָלַ֥ךְ אַבְשָׁל֖וֹם בְּחֶבְרֽוֹן׃
וְאֶת־אַבְשָׁל֗וֹם הָלְכ֞וּ מָאתַ֤יִם אִישׁ֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם קְרֻאִ֖ים וְהֹלְכִ֣ים לְתֻמָּ֑ם וְלֹ֥א יָדְע֖וּ כָּל־דָּבָֽר׃
וַיִּשְׁלַ֣ח אַ֠בְשָׁלוֹם אֶת־אֲחִיתֹ֨פֶל הַגִּֽילֹנִ֜י יוֹעֵ֣ץ דָּוִ֗ד מֵֽעִירוֹ֙ מִגִּלֹ֔ה בְּזָבְח֖וֹ אֶת־הַזְּבָחִ֑ים וַיְהִ֤י הַקֶּ֙שֶׁר֙ אַמִּ֔ץ וְהָעָ֛ם הוֹלֵ֥ךְ וָרָ֖ב אֶת־אַבְשָׁלֽוֹם׃
יג–טז
דָּוִד בּוֹרֵחַ מִירוּשָׁלִַם
וַיָּבֹא֙ הַמַּגִּ֔יד אֶל־דָּוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הָיָ֛ה לֶב־אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵ֖ל אַחֲרֵ֥י אַבְשָׁלֽוֹם׃
וַיֹּ֣אמֶר דָּ֠וִד לְכָל־עֲבָדָ֨יו אֲשֶׁר־אִתּ֤וֹ בִירוּשָׁלִַ֙ם֙ ק֣וּמוּ וְנִבְרָ֔חָה כִּ֛י לֹא־תִֽהְיֶה־לָּ֥נוּ פְלֵיטָ֖ה מִפְּנֵ֣י אַבְשָׁל֑וֹם מַהֲר֣וּ לָלֶ֗כֶת פֶּן־יְמַהֵ֤ר וְהִשִּׂגָ֙נוּ֙ וְהִדִּ֤יחַ עָלֵ֙ינוּ֙ אֶת־הָ֣רָעָ֔ה וְהִכָּ֥ה הָעִ֖יר לְפִי־חָֽרֶב׃
וַיֹּאמְר֥וּ עַבְדֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ כְּכֹ֧ל אֲשֶׁר־יִבְחַ֛ר אֲדֹנִ֥י הַמֶּ֖לֶךְ הִנֵּ֥ה עֲבָדֶֽיךָ׃
וַיֵּצֵ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכָל־בֵּית֖וֹ בְּרַגְלָ֑יו וַיַּעֲזֹ֣ב הַמֶּ֗לֶךְ אֵ֣ת עֶ֧שֶׂר נָשִׁ֛ים פִּֽלַגְשִׁ֖ים לִשְׁמֹ֥ר הַבָּֽיִת׃
יז–כ
יציאת המלך והבקשה לאיתי
וַיֵּצֵ֥א הַמֶּ֛לֶךְ וְכָל־הָעָ֖ם בְּרַגְלָ֑יו וַיַּעַמְד֖וּ בֵּ֥ית הַמֶּרְחָֽק׃
וְכָל־עֲבָדָיו֙ עֹבְרִ֣ים עַל־יָד֔וֹ וְכָל־הַכְּרֵתִ֖י וְכָל־הַפְּלֵתִ֑י וְכָֽל־הַגִּתִּ֞ים שֵׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ אֲשֶׁר־בָּ֤אוּ בְרַגְלוֹ֙ מִגַּ֔ת עֹבְרִ֖ים עַל־פְּנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־אִתַּ֣י הַגִּתִּ֔י לָ֧מָּה תֵלֵ֛ךְ גַּם־אַתָּ֖ה אִתָּ֑נוּ שׁ֣וּב וְשֵׁ֤ב עִם־הַמֶּ֙לֶךְ֙ כִּֽי־נָכְרִ֣י אַ֔תָּה וְגַם־גֹּלֶ֥ה אַתָּ֖ה לִמְקוֹמֶֽךָ׃
תְּמ֣וֹל ׀ בּוֹאֶ֗ךָ וְהַיּ֞וֹם אנועך [אֲנִֽיעֲךָ֤] עִמָּ֙נוּ֙ לָלֶ֔כֶת וַאֲנִ֣י הוֹלֵ֔ךְ עַ֥ל אֲשֶׁר־אֲנִ֖י הוֹלֵ֑ךְ שׁ֣וּב וְהָשֵׁ֧ב אֶת־אַחֶ֛יךָ עִמָּ֖ךְ חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃
כא–כד
נסיגת דוד והלויים
וַיַּ֧עַן אִתַּ֛י אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ וַיֹּאמַ֑ר חַי־יְהוָ֗ה וְחֵי֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֠י אִם־בִּמְק֞וֹם אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶה־שָּׁ֣ם ׀ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ אִם־לְמָ֙וֶת֙ אִם־לְחַיִּ֔ים כִּי־שָׁ֖ם יִהְיֶ֥ה עַבְדֶּֽךָ׃
וַיֹּ֧אמֶר דָּוִ֛ד אֶל־אִתַּ֖י לֵ֣ךְ וַעֲבֹ֑ר וַֽיַּעֲבֹ֞ר אִתַּ֤י הַגִּתִּי֙ וְכָל־אֲנָשָׁ֔יו וְכָל־הַטַּ֖ף אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃
וְכָל־הָאָ֗רֶץ בּוֹכִים֙ ק֣וֹל גָּד֔וֹל וְכָל־הָעָ֖ם עֹֽבְרִ֑ים וְהַמֶּ֗לֶךְ עֹבֵר֙ בְּנַ֣חַל קִדְר֔וֹן וְכָל־הָעָם֙ עֹבְרִ֔ים עַל־פְּנֵי־דֶ֖רֶךְ אֶת־הַמִּדְבָּֽר׃
וְהִנֵּ֨ה גַם־צָד֜וֹק וְכָֽל־הַלְוִיִּ֣ם אִתּ֗וֹ נֹֽשְׂאִים֙ אֶת־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָאֱלֹהִ֔ים וַיַּצִּ֙קוּ֙ אֶת־אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים וַיַּ֖עַל אֶבְיָתָ֑ר עַד־תֹּ֥ם כָּל־הָעָ֖ם לַעֲב֥וֹר מִן־הָעִֽיר׃
כה–כח
המלך ורצונו בארון האלוהים
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְצָד֔וֹק הָשֵׁ֛ב אֶת־אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים הָעִ֑יר אִם־אֶמְצָ֥א חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וֶהֱשִׁבַ֕נִי וְהִרְאַ֥נִי אֹת֖וֹ וְאֶת־נָוֵֽהוּ׃
וְאִם֙ כֹּ֣ה יֹאמַ֔ר לֹ֥א חָפַ֖צְתִּי בָּ֑ךְ הִנְנִ֕י יַֽעֲשֶׂה־לִּ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר ט֖וֹב בְּעֵינָֽיו׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־צָד֣וֹק הַכֹּהֵ֔ן הֲרוֹאֶ֣ה אַתָּ֔ה שֻׁ֥בָה הָעִ֖יר בְּשָׁל֑וֹם וַאֲחִימַ֨עַץ בִּנְךָ֜ וִיהוֹנָתָ֧ן בֶּן־אֶבְיָתָ֛ר שְׁנֵ֥י בְנֵיכֶ֖ם אִתְּכֶֽם׃
רְאוּ֙ אָנֹכִ֣י מִתְמַהְמֵ֔הַּ בעברות [בְּעַֽרְב֖וֹת] הַמִּדְבָּ֑ר עַ֣ד בּ֥וֹא דָבָ֛ר מֵעִמָּכֶ֖ם לְהַגִּ֥יד לִֽי׃
כט–לב
הַבְּרִיחָה מִירוּשָׁלַיִם וְהַמֶּרֶד שֶׁל אַבְשָׁלֹם
וַיָּ֨שֶׁב צָד֧וֹק וְאֶבְיָתָ֛ר אֶת־אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִ֖ים יְרוּשָׁלִָ֑ם וַיֵּשְׁב֖וּ שָֽׁם׃
וְדָוִ֡ד עֹלֶה֩ בְמַעֲלֵ֨ה הַזֵּיתִ֜ים עֹלֶ֣ה ׀ וּבוֹכֶ֗ה וְרֹ֥אשׁ לוֹ֙ חָפ֔וּי וְה֖וּא הֹלֵ֣ךְ יָחֵ֑ף וְכָל־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ חָפוּ֙ אִ֣ישׁ רֹאשׁ֔וֹ וְעָל֥וּ עָלֹ֖ה וּבָכֹֽה׃
וְדָוִד֙ הִגִּ֣יד לֵאמֹ֔ר אֲחִיתֹ֥פֶל בַּקֹּשְׁרִ֖ים עִם־אַבְשָׁל֑וֹם וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד סַכֶּל־נָ֛א אֶת־עֲצַ֥ת אֲחִיתֹ֖פֶל יְהוָֽה׃
וַיְהִ֤י דָוִד֙ בָּ֣א עַד־הָרֹ֔אשׁ אֲשֶֽׁר־יִשְׁתַּחֲוֶ֥ה שָׁ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וְהִנֵּ֤ה לִקְרָאתוֹ֙ חוּשַׁ֣י הָאַרְכִּ֔י קָר֙וּעַ֙ כֻּתָּנְתּ֔וֹ וַאֲדָמָ֖ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃
לג–לו
דוד מורה הוראות לצדוק ואביתר
וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ דָּוִ֑ד אִ֚ם עָבַ֣רְתָּ אִתִּ֔י וְהָיִ֥תָ עָלַ֖י לְמַשָּֽׂא׃
וְאִם־הָעִ֣יר תָּשׁ֗וּב וְאָמַרְתָּ֤ לְאַבְשָׁלוֹם֙ עַבְדְּךָ֨ אֲנִ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶֽהְיֶ֔ה עֶ֣בֶד אָבִ֤יךָ וַֽאֲנִי֙ מֵאָ֔ז וְעַתָּ֖ה וַאֲנִ֣י עַבְדֶּ֑ךָ וְהֵפַרְתָּ֣ה לִ֔י אֵ֖ת עֲצַ֥ת אֲחִיתֹֽפֶל׃
וַהֲל֤וֹא עִמְּךָ֙ שָׁ֔ם צָד֥וֹק וְאֶבְיָתָ֖ר הַכֹּהֲנִ֑ים וְהָיָ֗ה כָּל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר תִּשְׁמַע֙ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ תַּגִּ֕יד לְצָד֥וֹק וּלְאֶבְיָתָ֖ר הַכֹּהֲנִֽים׃
הִנֵּה־שָׁ֤ם עִמָּם֙ שְׁנֵ֣י בְנֵיהֶ֔ם אֲחִימַ֣עַץ לְצָד֔וֹק וִיהוֹנָתָ֖ן לְאֶבְיָתָ֑ר וּשְׁלַחְתֶּ֤ם בְּיָדָם֙ אֵלַ֔י כָּל־דָּבָ֖ר אֲשֶׁ֥ר תִּשְׁמָֽעוּ׃
לז–לז
חֲוָאתֵי הַגִּיעָה לִירוּשָׁלִים
וַיָּבֹ֥א חוּשַׁ֛י רֵעֶ֥ה דָוִ֖ד הָעִ֑יר וְאַבְשָׁלֹ֔ם יָבֹ֖א יְרוּשָׁלִָֽם׃
התמונה השלמה
הפרק, בקצרה
הפרק מתאר את תחילת המרד של אבשלום נגד אביו דוד, את הכנותיו למלוכה ואת בריחתו של דוד מהעיר.
פסוקים א–ד
אבשלום מכין את עצמו למלוכה
אבשלום בונה לעצמו כוח צבאי ויוצר קשרים עם אנשים שמחפשים צדק. הוא פוגש אנשים בדרך לשער ומבטיח להם שישחר את הדינים שלהם, ובכך מתחיל לבנות לעצמו תמיכה מול המלך.
פסוקים ה–ח
אַבְשָׁלוֹם מְנַסֶּה לְכַבֵּד אֶת דָּוִד
אַבְשָׁלוֹם מַקְבִּיל אֶת דָּוִד בְּכַבְּדוֹת רַבּוֹת וּמְשַׁדֵּךְ אֶת עַמְּנוּ. לְאַחַר אַרְבְּעִים שָׁנָה, הוּא מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת לֶחֶבְרוֹן כְּדֵי לְקַיֵּם נֶדֶר שֶׁנֶּדַר בְּזִמְנָתוֹ בְּגְשׁוּר.
פסוקים ט–יב
הכנות של אבשלום למלוכה
אבשלום מתחיל לבנות את כוחו על ידי שליחת מרגלים בכל שבטי ישראל כדי להכריז על מלכותו בחברון. הוא מביא איתו אנשים מירושלים מבלי שידעו את התוכניות, ושולח את יועץ דוד, אחיטפל, אליו. בעוד הקשר בין אבשלום לעם מתחזק, העם הולך ומתחבר אליו.
פסוקים יג–טז
דָּוִד בּוֹרֵחַ מִירוּשָׁלִַם
הַמַּגִּיד מַבִּיעַ אֶת הַמַּצָּב שֶׁל אֲנָשֵׁי יִשְׂרָאֵל הַתּוֹמְכִים אֶת אַבְשָׁלוֹם. דָּוִד מְצַוֶּה אֶת עֲבָדָיו לִבְרֹחַ מֵירוּשָׁלִַם כְּדֵי לְהִמָּנַע מַמְּלֵט הַמּוֹסֵר וּמְחִלְשּׁוֹן הָעִיר. הָעֲבָדִים מַסְכִּימִים לְכָל רָצוֹנוֹ, וְדָוִד יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ כְּשֶׁהוּא מַשְׁאִיר עֶשֶׂר נָשִׁים לִשְׁמֹר עַל הַבַּיִת.
פסוקים יז–כ
יציאת המלך והבקשה לאיתי
המלך יוצא לדרכו עם כל עמו ועבדיו, כולל שש מאות אנשים מגת. המלך מבקש מאיתי הגתי לא להצטרף אליו ולחזור למקומו כזר, אך איתי מביע נכונות ללכת איתו, תוך שהוא מבקש להחזיר את אחיו בחסד ובאמת.
פסוקים כא–כד
נסיגת דוד והלויים
איתי הגתי מצהיר על נאמנותו המוחלטת לדוד, ללא קשר לגורל המלך. דוד משחרר אותו, ואיתי חוזר עם משפחתו. דוד בדרכו במדבר בלוויים הנושאים את ארון הברית, בעוד כל העם והארץ בכי גדול.
פסוקים כה–כח
המלך ורצונו בארון האלוהים
דוד מורה לכהן צדוק להחזיר את ארון האלוהים לירושלים. הוא מביע תקווה לחזור למקומו אם יהיה רצון אלוהי, ומורה לצדוק ולבניו לחזור לעיר בשלום, בעוד הוא נשאר במדבר להמתין לבשורות חדשות.
פסוקים כט–לב
הַבְּרִיחָה מִירוּשָׁלַיִם וְהַמֶּרֶד שֶׁל אַבְשָׁלֹם
צָדֹוק וְאֶבְיָתָר מַחֲזִירִים אֶת הָאָרוֹן לִירוּשָׁלַיִם. דָּוִד וְעַמּוֹ בְּמַסָּע קָשֶׁה וּבְבִכָּה. דָּוִד מְגַלֶּה אֶת שְׁתִיקַת אֲחִיתֹפֶל וּמְבַקֵּשׁ הַצְלָחָה מֵהַשֵּׁם, וְרוֹאֶה אֶת חוּשַׁי הָאַרְכִּי בְּצִבְעוֹן מַר.
פסוקים לג–לו
דוד מורה הוראות לצדוק ואביתר
דוד מציע לאיש הבא לקראתו תנאים למקרה שיחזור לעיר. הוא מבקש שהכהנים צדוק ואביתר יקבלו דיווחים על מה שיקרה בבית המלך, תוך שימוש בבניהם של הכהנים כמתווכים שיעבירו לו את החדשות.
פסוקים לז–לז
חֲוָאתֵי הַגִּיעָה לִירוּשָׁלִים
הַפסוּק מְתָאֵר אֶת הַגִּיעָה שֶׁל שְׁנֵי הַדְּמוּת לִירוּשָׁלִים בְּעֵת הַמִּשְׁבָּר. חוּשַׁי, הַמְּקוּרָב לְדָוִד, מַגִּיעַ לָעִיר, וּבְעֶת הַזְּמַן הַזֶּה גַּם אַבְשָׁלוֹם נִכְנַס לְיְרוּשָׁלִַים.
הפרק מסתיים עם הגעת החווית לירושלים והצטרפותם של אבשלום ודוד למקום אחר.
מעבר לקריאה הראשונה
לימוד ועיון
מבחר ממקורות חז״ל, בהסבר עכשווי. דברי המקור המצוטטים מובחנים מן ההסבר; פירושי מפרשים מובאים בהמשך ובנפרד.
מדברי חז״ל
הקול מתוך החושך
״וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְלָמָּה הִשְׁמִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹלוֹ מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְלֹא מִתּוֹךְ הָאוֹר? מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהוּא מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ״
בְּפֶרְקֵי דַּרְבִּי אֱלִיעֶזֶר מֻסְבָּר לָמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִשְׁמִיעַ אֶת קוֹלוֹ מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְלֹא מִתּוֹךְ הָאוֹר. הַמְפַרְשֵׁן מַקְדִּים מָשָׁל עַל מֶלֶךְ שֶׁהוֹסִיף פַּרְכּוֹת שְׁחוֹרוֹת לְחֻפַּת בִּנוֹ, וְעָשָׂה זאת כְּדֵי לְמַנְעוּת פִּרוּשִׁים רָעִים עַל אֲבוֹתוֹ. הַמֶלֶךְ רָצה לְמַנְע מִן הַלְּשׁוֹן הַרָעָה לִטְעוֹת כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת עָתִיד בְּנוֹ, וְלָכֵן הִקְדִּים לְהַצִּיג אֶת הָעִנְיָן בְּאֹפֶן שֶׁכְּלָל לֹא יִהְיוּ סָפֵקוֹת. הַמְפַרְשֵׁן מַשְׁוֶה אֶת הַמֶּלֶךְ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶת הַבֵּן לְיִשְׂרָאֵל, וְאֶת הַכַּלָּה לַתּוֹרָה. לְפִי הַבֵּית מִדְשָׁה הַזֶּה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּת הוּא יָדַע שֶׁיִּשְׂרָאֵל לֹא יַמְתִּינוּ בַּדִּבְּרוֹת אֶלָּא אַרְבָּעִים יוֹם, וְלָכֵן הִשְׁמִיעַ אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, כְּדֵי שֶׁהַכֹּל יֵדְעוּ אֶת הָאֲמִתָּה לְפָנִים מֵעַיִן.
פרקי דרבי אליעזר מ״א:ט״ו ↗הקשר בין מעשיו של אבשלום לתוצאותיו
״שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו, לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טז) וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו. אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִשְׂעָרוֹ, לְפִיכָךְ נִתְלָה בִשְׂעָרוֹ. וּלְפִי שֶׁבָּא״
בַּמִּשְׁנָה בְּסוּתָה, מֻסְבָּר הַקֶּשֶׁר הַמַּתְמֵד בֵּין הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה אַבְשָׁלוֹם לְבֵין הַמַּה שֶׁקָּרָה לוֹ. הַמִּשְׁנָה מְסַבֶּת שֶׁכְּיוֹם שֶׁאֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל גָּנַב, כָּךְ שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ לוֹ שְׁלָשָׁה שְׁבָטִים שֶׁתָּקְעוּ בּוֹ. כְּמוֹ שֶׁהוּא נִתְגֵּאָ בְּשֵׂעָרוֹ, כָּךְ גַּם שֶׁעָלָה לוֹ בְּשֵׂעָר. הַהֶסְבֵּר הַזֶּה הוּא בְּסוֹרְתָה שֶׁל הַמִּשְׁנָה, הַמְּחַפֶּשׂת אַחֲרֵי הַמַּעֲקָלִים וְהַקֶּשֶׁר הַלַּהֲטִי שֶׁבֵּין הַמַּעֲשֶׂה לַמַּקִּיעַ. הַמִּשְׁנָה מְקַשֶּׁרֶת כְּלָלִים אֶל תַּוְכָנָה, כְּשֶׁהִיא מַשְׁוָה בֵּין הַמַּעֲשֶׂה הַמַּקְדִּים לְבין הַתְּוֹצָאָה הַסּוֹפִית.
משנה סוטה א׳:ח׳ ↗בעקבות המפרשים
הברית בין דוד לחששון
״קרואים והולכים לתמם. מפורש במסכת סוטה ירושלמית (א ח) שבקש מאביו שיכתוב לו, שכל שני בני אדם שיבקש שילכו עמו, ילכו והיה מראה אותו לשנים״
בפרק זה אנו רואים את דוד המלך מחזק את מעמדו באמצעות בניית כוחות צבאיים וקשרים פוליטיים. הוא משיג עשרים אלף חיילים מגיעים מגבון, וכן כוח נוסף מגיעים מארם נהרפים. דוד גם משיג קשר עם חששון האדם, שבא אל המלך ומציע לו ברית. רש"י, בהתבסס על הירשלמית במסכת סוטה, מסביר כי דוד ביקש מאביו לכתוב לו הוראה מיוחדת. לפי פירוש זה, כל שני אנשים שדוד ביקש שיצעדו איתו, באמת צעדו איתו. רש"י מביא את המקור הזה כדי להדגיש את כוחו המיוחד של דוד בהשגת אנשים ובעמידה בבריתים.
רש״י על שמואל ב׳ 15:11:1 ↗הבחנה בין עצה טובה לבין גורל
״הרואה אתה. אם רואה אתה שעצה נכונה היא, שוב העיר וגו':״
בפירושו על פסוק זה, רש"י מתייחס למצבו של דוד כאשר שוב אליו השליח מאחד. הרש"י מפרש כי אם דוד יראה שהעצה שהוצעה לו היא עצה נכונה ומאושרת, הוא יכול לקבל אותה. הפרשן מדגיש כאן את חשיבות השיקול הדעת של המנהיג. לפי גישה זו, דוד אינו מחכה רק לסימן מהשמיים, אלא בוחן את איכות העצה וההיגיון שעומד מאחוריה לפני שהוא פועל.
רש״י על שמואל ב׳ 15:27:1 ↗מרגלים לבדיקת מצב העם
״וישלח. טרם הלכו לחברון, שלח מרגלים לחקור דעת העם, ואמר להם כאשר תשמעו קול השופר שיתקעו בהמלכתי, תאמרו שמלך אבשלום, ותשמעו מה בפיהם:״
בפרק זה אנו רואים את אבשלום מתכונן למרד בדוויד. הוא שולח מרגלים כדי לבדוק מה המצב בקרב העם לפני שהוא יוצא למלוך. המרגלים קיבלו הוראה ברורה: ברגע שישמעו את קול השופר שמבשר על מלכותו, הם צריקות לדווח לו מה העם אומר. המצודת דוד מסביר כי השליחות הזו התרחשה עוד לפני אבשלום הגיע לחברון. המטרה הייתה לבדוק את דעת העם באופן ישיר דרך המרגלים, כדי שיוכל לשמוע את דבריהם עצמם.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 15:10:1 ↗הודעת השליח ומהות הידיעה
״דבר. רצה לומר: ידיעה ברורה:״
הפרק מתאר את המפגש בין שליחו של דוד לבין צדוק ובין אבייתר לבין אחימלך. השליח מביא בשורה על התנהלות אבדשלאם ועל מעשיו של אבשלום. במקביל, מופיע דיון על אופי הבשורה שהגיעה לדוד. המקור המובא כאן, מצודת דיויד, מתמקד בפרשנות של פסוק עשרים ושמונה. הוא מציע כי המילה "דבר" מעידה על כך שהייתה ידיעה ברורה ומדויקת לגבי המתרחש. הפרשן מסביר שהדיבור אינו רק דיווח רגיל, אלא הכוונה לידיעה ודאית. הגישה כאן היא ניתוח לשוני של המקור כדי להבין את רמת הוודאות של הדיווחים שהגיעו למלך. חשוב לציין כי זהו פירוש ספציפי על המילה המופיעה בטקסט, וקיימות פרשנויות אחרות לגבי אופן קבלת הבשורה.
מצודת דוד על שמואל ב׳ 15:28:2 ↗